בפינת הרחובות לווינסון והגר, בדיוק מתחת לפנס הרחוב, עומד לו
איש. אם תעברי שם, אהובתי, בכל שעה שהיא, בכל יום שהוא. תוכלי
לראות אותו.
את בגדיו המרופטים. את פניו המלוכלכים. יש הרבה סיפורים על
האיש בפינת הרחוב. אומרים שהוא היה פעם איש שמח, איש מאושר.
אבל משהו נוראי קרה לו. משהו שגרם לו להעמד מיתחת לפנס בפינת
הרחובות לויינסון והגר. להעמד שם ולא לזוז. חלק מהשמועות
גורסות שהוא עומד שם כבר עשר שנים, במעילו האפור והמרופט. אם
תנסי לדבר איתו, הוא יסתכל לך בעיניים ויחייך חיוך מקסים. אבל
אם תתבונני עמוק אל תוך העיניים. תוכלי לראות שהחיוך מאולץ.
שאין הוא אמיתי. שהחיוך הוא אינסטינקט חברתי מזמנים עברו.
זמנים בהם היה האיש שבפינת הרחוב שמח ומאושר. אפילו כשילדי
השכונה עוברים לידו, מציקים לו, לועגים לו הוא מחייך אליהם את
החיוך המקסים שלו. החיוך בעל העיניים המתות.
חלק מהסיפורים שעליו מספרים שהוא  היה עשיר מאד ואיבד את כל
כספו. אך אני יודע טוב יותר לא היה זה כסף שהאיש בפינת הרחוב
איבד, לא כסף כי אם תיקווה. תיקווה למשהו טוב יותר משהו שיגרום
לכל זה להיות שווה. אני חושב שאני מבין אותו, את האיש הזה,
שיוויתר על הכל. שהחליט כי הוא יעמוד במקום אחד, ויפסיק
להתרוצץ, לחפש, למצוא ולאבד ושוב לחפש.  
אהובתי, אני רואה את השאלה שלך בעיניים. ואני יודע שאת מפחדת
לשאול. בקרוב את תדעי מדוע אני יושב עכשיו וקושר את נעלי
בקפידה כה רבה. את תדעי מדוע התגלחתי קודם בקפדנות שכזו. ומדוע
אני הולך ללבוש את מייטב בגדיי. לא אני לא הולך רחוק, אהובה...
את יכלה לאמר לי את כל אשר את רוצה. ואני אשיב לך בחיוך.

בפינת הרחובות לווינסון והגר, בדיוק מתחת לפנס הרחוב, עומדים
להם שני אנשים. אם תעברי שם, אהובתי, בכל שעה שהיא, בכל יום
שהוא. תוכלי לראות אותנו.