אני לא מי שאתם חושבים,
אני לא מי שאני טוענת להיות.
אתם לא רואים?
אתם לא רואים את עשרות הפרצופים שמורכבים עלי מתקלפים אחד אחרי
השני?
מה אתכם?
אני לא כל אלה, אני לא כל מי שאתם רואים בתוכי, זה רק מעטה
שמקשט אותי.
אני רק מנסה להיראות יותר טוב בעיניכם.
פרצופים כל כך מעניינים בעלי גוונים מיוחדים רק מרכיבים אותי
בשבילכם, אבל בפנים כולי אפורה.
צבע אפור שמורכב מחוסר רגש, חוסר מעש וסתמיות.

אני בזה לכם.
רגע רודף רגע ויום רודף יום אני מסתכלת לכם בפנים, נכנסת
לעיניכם ורואה אטימות.
אומרים שדרך העיניים אפשר לגלות הכול על נשמתו של העומד
לפניך.
אני רק רואה לבנים, חומות של אטימות וזיוף.

אבל אני בזה לעצמי.
שונאת את כולכם על מעשים שטבועים בי.
מענישה אתכם על פשעים שביצעתי.
ואתם?
אתם בשלכם. ממשיכים לראות בי אותן.
את כל הדמויות שניסיתי לשחק, את כל הנשמות שניסיתי להחיות
בגופי.
ואני רק שוכבת שם בפינה, מנסה למצוא בין הרים של אדישות וערמות
של העמדת פנים, אותי.
את הבסיס הטהור שעליו נערמו כל הפרצופים.

והיא כל כך קטנה, כל כך נקיה ופשוטה.
מה עשיתי ממנה?
הוספתי לה כיעור, רציתי  שתהיה מסובכת, מתוחכמת.
רציתי שתהיה עם המוני גברים.
גרמתי לה להיות רושם ראשוני בלבד.
אבל זה חזק ממני, השינוי שעוררתי במשך כל השנים ניצח אותי.
אני על קצה הייאוש ולא מצליחה להציל אותה.

סלחי לי.