מכורה, זה היה המצב שלי. מכורה אלייך עד כדי קהות חושים.
ובדומה לשיכור המחפש בשפתיו את קרבתו של בקבוק המשקה החביב
עליו, כך חיפשתי אני בלבי את קרבתך כל העת.
הייתי צמאה אליך.
מחשבתי הייתה נתונה לך בכל רגע אפשרי, וכל כך הייתי מסורה אליך
עד שברגעים המועטים בהם העזתי לתת דרור למחשבותיי ואלו נדדו
הרחק ממך, חשתי כבוגדת ומיד שבתי והתמקדתי בך.

אומרים שהשלב הראשון בדרך לגמילה הוא ההכרה בבעיה, ואכן שלב זה
הגיע. הכרתי אותך, הבנתי, התפכחתי.
ובתהליך ממושך וכואב, אשר כלל לילות ארוכים של נדודי שינה
ומחשבות עמוקות שהציפו אותי ולא הרפו עד אשר זגוגיות עיניי
הוצפו דמעות, תהליך שכלל תחושת ריקנות, בדידות נוראה וכאב בלתי
מובן, בתהליך כואב זה-החכמתי, ונגמלתי ממך.

ובעצם, כמו באלכוהוליזם, גם באהבה, אי אפשר להיגמל לגמרי.
ועדיין, אני אוהבת... חולמת... ומקווה.