החבר שלי עמד למטה והשקיף אל הבקעה החשוכה. הרבה עננים נדדו
לרוחב השמים, מערבה אל הילת הקיבוץ, וחלפו באנחה על קו המתאר
של הירח, ובכל זאת הוא  היה בהיר מספיק כדי להישאר שלם כמו
העכוז של החבר שלי. שניהם הושחזו זה בזה בסוף השליש הראשון של
שדה הראייה שלי - התחת נגלה מתחת למכנסיים המוארים באור הלבנה,
ואילו דמותו של הירח לא יכולה הייתה להתקיים מחוץ לשאיפתי אל
העכוז. בלעדיו גם לא הייתי מגיע לשם. אם לא היה מציע לי לבוא
אתו לצפות בזאבים הייתי עכשיו ישן בחדר שלי. אבל במצבי הנוכחי
ישבתי מכווץ על הסלעים המשיבים צינה לגופי הנימי, המקרין חום
אדמדם, אנמי. התשוקה האסורה אל פסגות התחת עדיין לא הייתה
מלובנת מספיק כדי להתגבר על הקור שהפיק הטבע, יריבה העיקרי.
עכשיו הוא הסיר את המשקפת מעל העיניים והתרחק בהליכה קלה.
ברגעים האלה  בטוח ששכח אותי. כל המחשבות שלו לוקטו מתושיית
הציד, הציד האומנותי של המבט, ולא היו קשורות לאהבה כמו שהחץ,
מרגע שנורה, אינו קשור עוד לקשת אלא לצוואר הצבי. רק ככה יכול
היה להתרכז במציאת הזאבים.
ובכל זאת, כשחזר, היו צעדיו מוסיקליים ומתוקים יותר, כאילו
התנתקו והמריאו מעל למלחמת השרידה. אבל בינינו נשבו אוויר יבש
ואפלה. המחבוא שלנו הסתתר על שפת נקיק מדורג. בתוך הנחל היה
חושך, ושיחים ואבנים וכן גופת פירדה אכולה למחצה. החבר שלי מצא
אותה הבוקר והזדרז להציב מולה מין אוהל עשוי מברזנט בצבעי
הסוואה. הרוח, שהגיעה קודם מגבנו, התפשטה ברגעים האחרונים לכל
הכיוונים, וזרתה איזה ריח לא ברור. הסלעים השתברו כמו באחרית
הימים.
"מורן", אמרתי.
החבר שלי התקרב, שט על גלי האבן בתנועה מהודקת, ואז קרה דבר
נפלא -  הוא מעד ונפל. פתאום הירך איבדה את צורתה הנחושה,
התכליתית, התפשטה על האבנים וקיבלה על עצמה לרגע את התפקיד
היחידי שהיה בשבילי בעל ערך - להיות עור לבן ובשר יפה לעין,
מושא לתאוותי (המכנסיים הקצרים שלבש התקפלו מעט וחשפו את החלק
החיוור, הלא שזוף של הרגל). הוא קם בהיסוס מצודד וניער את האבק
מהמכנס.  הבד הקשה התעטף מחדש סביב הברך, נוגע בחבר שלי שוב.
התשוקה, התשוקה  התמצקה, התקשתה, הפכה לחלב פחמי וחסר מנוחה.
"מה", שאל אחרי שהניח את ישבנו על הסלע, לידי. עכשיו התחת נדחס
מעט, מתאים עצמו לצורתו של הסלע. עוד מעט ידחס לתוכו הזין שלי.
פרצופו היה בהיר ונוגה.
"אתה מרגיש את הריח?", שאלתי, בוכה כמעט מרוב אהבה שקטה.
"כן. זה ריח של  נבלה", הוא סימן בידו, פורט על האוויר.
"הפירדה". האצבעות.
היה שקט.
"ראית משהו?".
"לא. הזאב לא מגיע". הוא הביט אלי, חייך ואחר כך הפנה שוב את
פניו לפנים, והחל לשרוק איזה שיר שאהב. שפתיו התעגלו כמו פרח
שהופך לפרי. מעט מיץ-רוק ליחלח אותן בחלקן הפנימי, השער לעולם
המענג שבתוכו, החלל שיתמלא עוד מעט בי.
"קר לך?", הוא שאל.
"ולך?".
"לא". הוא שתק, ובעוד אני שולח אליו כבר גוף ואגן הזוי, מחבק
וחלול, הוא המשיך לדבר:
"חשבתי פעם לנסות לישון מחובק עם הנבלה, כדי להתחמם. בא לך
לנסות?".
מה זאת הבדיחה הזאת? המלים האלה היו כל-כך קרות. הרוח האוהבת
נמלטה מערבה. הוא היה אכזרי. העיניים שלו נהיו שחורות וחלולות.
הוא משחק בי.  הוא ציני וקר. הוא בכלל לא חושב מה שאני.
אבל, כשראה שגרם לי לצער, הוא חייך והתקרב. האוויר שנשמו
הנקבוביות של עורי כבר היה רווי בריח הסתווי שלו. נשענתי על
צדו. הבגד שלבש להט באש דמיונית. בתנוחה שנוצרה הייתה שלמות
נעימה, אבל רציתי ללטש אותה יותר. הנחתי את הראש על הצוואר
שלו. הוא היה נעים ורך, אבל מחוספס וארצי קצת יותר ממה
שציפיתי. הלחי שלי החליקה עליו. בינתיים היד הקיפה את גוו
ונצמדה למותן. סביב השרירים היה קצת בשר רך, אפרוחי. הוא המשיך
לשרוק.
היד שלי, היד שלי כוונה עצמה אל המפשעה של החבר שלי, עלתה
ברעד, כנגד כיוון הסיבים,  לראש הירך, עד שנגעה במשהו קשה
למחצה (כל זה מעל המכנסיים). הוא הפסיק לשרוק, נאנח וסובב עצמו
אלי. ואז נשפכה באחת התשוקה שהיתה מהולה, מדוללת, בזיעתי, ואני
כמו טורף קטן ונחוש זינקתי אליו ונישקתי את צווארו, ומהר מאוד
דחפתי את ידי מתחת  לתחתון, חולף דרך נאת הדשא של הערווה,
והנחתי את הכף על הזין. עדיין קשה היה לתפוס את האופן בו נפרס
במרחב השרביט שלו, הוא היה מתוח, דורסני אבל, עכשיו הוא זז,
נאנח, שינה תנוחה ואז קם.
הוא התרחק. כל הסלעים החשיכו. הפירדה, הפירדה פערה את עיניה
הרקובות, הפוזלות, והביטה בי.
ואז, מאחורי הסלע שלפנינו, הופיע החבר שלי שוב. לא הופיע אלא
התגלה, כלומר ביצע התגלות - הוא היה עירום לחלוטין. גופו היה
עדין, חלק ועמום, אבל יבש וקשיח, לא כמו נחש שרוחש בעפר אלא
כמו נחש שכבר הצמיח רגליים והפך ללטאה או ציפור או נמר. בפנים
שלו ניכרה קצת התרגשות, חגיגיות, כאילו השתנה בבת אחת לאל
פריון מקומי של הצור  העקר.
הידיים והרגליים היו דקות וחזקות, הטבור - בתולי,  הצוואר -
נרקיסיסטי, אבל אברי המין היו בישניים, הזין כמו חיה לא מבויתת
שעומדת מרחוק ומשקיפה על אלה שבאים לצוד אותה, והאשכים רפויים
לחלוטין, שקים מלאים באפר שנשאר מבשר הקורבנות.
הגוף, הגוף עצמו היה ארוך כמו המרחבים בארצות שמעבר לים, בעולם
החדש, היו בו המון חלקים לא מוגדרים, שגם חוקרי האנטומיה
והרופאים הזקנים לא ידעו לתת להם שם, למשל קצת מעל לאגן, בצד,
אבל עדיין לא בבטן, למשל בין הכתף לחזה, למשל בכל הארץ הבלתי
ממופה שכונתה על ידי הקולוניאליסטים הבורים שבאו מהמערב (בתוכם
גם אני) בשם כל-כך כללי ובלתי מדויק - התחת של החבר שלי. היה
בגוף הזה מקום להכול, לאיברים שלמים שלא ביצעו שום פעולה של
ממש אלא נולדו, חלקים ורכים, רק כדי להרטב בנוזלים של גופי. גם
את האיברים הפנימיים אפשר היה להרגיש בחוש המישוש של הרוח
המתחשקת,  יכולתי להניח את האף על הגב שלו ולהריח את הכבד,
לצנן את לחיי בקרירותן של הריאות, בזיעה שהפרישה הבטן היו קצת
מיצי לבלב מתוקים - בסך הכול הוא היה שקוף בשבילי. בזכות כך
הצלחתי פעם לגלות שהיה בו כל מה שהייתי עלול לחוש בחסרונו,
למשל כנראה שהיו חבויות בתוכו גם שחלות, וגם הן הזרימו זרע
לזין, זרע טרופי, מתוק ומזין, כל כך הייתי צמא לשתות ממנו.
כשהיה לידי התישב על אבן, אפילו בלי להאנח. אלי הפנה את אלכסון
גבו במין פרופיל עורפי פלסטי. כרעתי על ברכי ותחבתי את הלשון
לחריץ התחת שלו, ברווח בין הסלע לגוף. להפתעתי הלשון התמתחה
מספיק כדי להגיע עד אחורי האשכים, ופגעה בהם באותה זוית שבה
משזפת השמש את כדור הארץ בארצות הממוזגות. עכשיו הוא התהפך
ושלף את הזין. באתי אליו, בלעתי את הכיפה הארגמנית, מנסה סוף
סוף להבין את צורתה, המבנה היה מוכר, הוא הזכיר לי משהו מן
הילדות, סרטים מצויירים, עכשיו הבנתי - הזין שלו היה כמו
הכלבים המכניים, הרובוטיים, הגמישים, ששיסה פעם זולטר
בקרבנותיו שוחרי הטוב, והצליח אפילו לקרוע את בשרם של כמה מהם.
הוא כמעט חרך לי את החניכיים, הוא פעם, הוא התלהט, הוא התקרב
למהירות האור. עכשיו מורן לפת לי את הראש, השכיב אותי על הגב
והוריד במהירות את מכנסי, ואז החל לינוק לי את הזין בלהיטות.
היה לו שיער שחור, מתולתל - הוא היה כמעט נער. הילד שלי בא
לאכול אותי, האל שילדתי חזר מהשמיים ועכשיו הוא יהרוג אותי. לא
יאמן באיזו להיטות נשפך הזרע שלי לתוך פיו, לא רק זרע אלא גם
שוקולד לבן ומיץ בננות ודבש. החזקתי לו את הראש, אבל הוא
התרומם, מצמץ בעיניו וירק כמו ילד קטן ששתה בטעות מפיית בקבוק
הברנדי שנשאר על השולחן, הטעם היה חריף, וולגרי מדי בשבילו,
הוא היה כל-כך מעודן. אבל אז חזר איזה ראש ללקק את שאריות
השפיך שהמשיכו לזרום מעטרת הזין שלי, אבל הפעם לא נער רך אלא
זאב, הזאב הגיע רק עכשיו, הריח את ריח הרקבון, סוף-סוף יכולתי
לראותו, אחרי שסיפר לי על נפלאותיו כל כך הרבה.  הוא המשיך
ללקלק, גם את הערווה, הלשון התחספסה, הסירה לי את הפרווה והעור
כמו פצירה, פה ושם פרץ דם. ואני התנפלתי עליו בחשק מרוכז לא
פחות, ליקקתי אותו ברעב, הלשון גדלה לממדי איבר מין שני, אבל
רפוי כמו אוזניים של כלב, היא האדימה, התייחמה, עברה על הגב,
על החוליות, על הצלעות, חיבקתי אותו, אבל הוא התנועע והתגלגל
על הגב, רפרף ברגליים, ואז החלקנו פנימה לתוך הנחל, האבנים
הקשות, הסגפניות, שרטו העור והעצימו את תחושת הפשע הנוזלי
כל-כך, ופתאום היינו למטה. או אז זחלתי קדימה, נסעתי עם האגן
על האוטוסטרדה של גופו עד  שנתקעתי בחור של התחת. קודם הרחבתי
את החור באצבעותי, הוא היה מוקף בקרומים עדינים, מכווצים,
ונדחפתי פנימה, רמסתי את בלוטת הערמונית, את הקיבה, מיששתי את
הלב הנפחד כמו תולעת שמגיחה מעל האדמה, וחזרתי, פורץ כל פעם
לכיוון אחר, פעם אחת נכנסתי לריאות, פעם אחת למעיים והוושת,
נדמה לי שהרגשתי את הלשון מהצד השני. כל החללים האלה התמלאו
מהר מאוד בשפיך שלי, הפעם היה חריף ואקסטטי, בוער בלהט
קנאי-פגאני, ומורן היה פרוס על פני הפרווה, איזו פרווה,
הפירדה, בלי ששמנו לב התפשטה ההזדיינות שלנו עד לנבלה המסריחה,
אני והחבר שלי שכבנו בתוכה, מפרפרים זה לזה על הבטן,  בין
הצלעות החשופות שלה, המלבינות בחשיכה.