אני פונה אל הקהל עכשיו, אני פונה אליכם,
אם רק תוכלו להתנתק מעצמכם, לבוא לרגע איתי,
לעקוב אחר דרכי, המתרחקת מכם.

לו יכולתי לדעת, לו יכולתי להאמין,
בלי לשאול שאלות, באמת לא לתהות,
לקבל דפוסי חינוך כדרך,
ולא כמציאות מקרית אליה נולדתי, כי אז, רק אז...
אתם יורדים לסוף דעתי?

ועכשיו אני כאן, על קטר רכבת התהוות עצמי,
במנוסה מעצמי, בלי לחפש דרך,
סופג הווה במהירות מסחררת,
מהר מידי כדי לקלוט, בלי סיכוי להבין.

זה השקט הזה שצועק וצועק לי לברוח,
זה הזמן הנמשך על רחובות בית שאן הריקים.
על פסגת הגלבוע לא נערך לקרב,
כי קרב זה יהיה קרב עם עצמי.
לא הולך לנביאה שתאמר לי עתיד או דבר דעת,
כי יודע תוצאות קרב, כמו כל קרב, יסתכמו באיבוד שפיות דעתי.

ומבט אחרון מפסגת הגלבוע,
מספר לי על הנוף פחות מאשר על דמותי,
ובעמק דותן איבדתי חבר, ואיבדתי נפשי לדעת,
כי איבדתי את החיבור שלי עם עצמי.
אין שום הגיון ואמת על מסילת הרכבת,
ועל צדק בטח שאין מה לדבר.
זה הסיפור שלי הממשיך איתי ברכבת,
אתם עדיין איתי? את הסיפור הזה אני חייב לספר.

קטר ההתהוות לא מאט, לא עוצר לרגע,
אם הייתי יכול הייתי מנסה להיות פחות באוויר.
אל תצפו ממני לכלום, אני לא הולך, אני בורח,
לא אגיע לכלום, אולי אגיע לעצמי,
אבל לא מאמין בנתיב המהיר.

זה השקט הזה מסביב שלא מקל על הרגע,
והגשם הזה שממשיך, לפחות הקור אמיתי.
אני לא מדבר אליכם, לא מדבר אל הקהל העומד סביבי,
אני רק מנסה לסגור דברים בתוכי.

אני די בטעות עומד כאן על ההר בקור הלילה,
אז תנו לי השקט הזה, הלילה אני לבדי.
חזרו לבתיכם, למחשבותיכם, לחימום המלאכותי,
ועם עלות השחר, לפני עליית פלישתים,
אברח אני לדרכי.










מרץ 96, מוקדש לזכר בן דודי, ידידי המושלם, אודי טל.