ערב.
אני ישבתי לי בבית, מול הטלוויזיה וחשבתי על דבריה של יעל,
"המכשיר הזה הורס אנשים" היא אמרה. אני לא הבנתי למה ייחסתי כל
כך הרבה חשיבות לדבריה של נערה שכל שניה בחיים שלה בוכה, אך
משום מה היה לי קשה באותו יום ליהנות מיאיר לפיד כמו שאני נהנה
בדרך כלל, כל כך לא מרוכז הייתי עד שאפילו הסתכלתי לרגע לבדוק
עם אשתי מרגישה כמוני. היא, להבדיל ממני נשארה מרותקת ליאיר
לפיד. ניסיתי לחזור לעצמי, ליהנות מן המכשיר כמו שנהניתי ממנו
לפני דבריה המטופשים של יעל. עברתי לטלוויזיה שבחדר השינה.
לאחר 20 דקות פתחה אשתי את הפה שלה והגתה מילים "למה הפסקת
לראות יאיר לפיד?" היא שאלה בפליאה, בכל זאת לא כל יום משהו
מוותר מרצונו החופשי על תוכנית מעניינת כמו יאיר לפיד סתם כך.
"אני לא מרגיש טוב." עניתי וניסיתי להשמע חולה.
"חבל, יש סיפור מרתק", היא אמרה, "על שני אנשים שיצאו לשליחות
באי בודד, היית מאמין, הם בודדו את עצמם מהעולם לחלוטין, רק
תאר לעצמך שלושה חודשים, בלי כלום, בלי טלוויזיה, רדיו, מחשב
ומערכת סטריאו. רק תאר לך מזה ..."
אני לא ממש הקשבתי לה למרות שזאת היתה בעצם הפעם הראשונה אחרי
שבועיים שהיא דיברה אלי משפט ארוך יותר מ"כמה סוכר?". גם לא
הסתכלתי בטלוויזיה בחדרי שהיתה תקועה בערוץ "נשיונל
ג'יאוגרפיק". כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע היה לחשוב על
דבריה של יעל שלמרות שידעתי שהם מטומטמים הם לא יצאו לי מן
הראש.
הלכתי לשון מזיע...
שלושה ימים אחרי אותו ערב מסויט ואחרי שצפיתי בשידור החוזר של
יאיר לפיד(הסיפור באמת היה מרתק, איך הם יכלו?), ידעתי שאני
צריך ללכת לשיעור השנוא עלי בשבוע, השיעור של שלושת המטורפים.
ובזמן שהלכתי לכיתה חשבתי שיהיה טוב לתת להם לכתוב חיבור 'מה
יקרה ביום שהמדינאים בארץ ישנו את דרכיהם." גם מושך זמן, גם
יעל לא תוכל לבכות וגם זה איכשהו קשור לנושא שאני מלמד.
מושלם.
אך תקוותי בקשר ליעל נגוזו כבר בהתחלה, הפעם היה זה האח הקטן
של יואב, גל בן ה13 שאמר שיואב אמר לו שהיא בכיינית, כמובן שזה
גרם ליעל לבכות. ניסיתי להרגיע אותה והסברתי לאבי ויואב שאני
חייב להרגיע אותה כי אי אפשר ללמד בכיתה בשניים. אחרי זה נתתי
להם את החיבור לכתוב ובקשתי שיגישו לסוף השיעור. אבי ויואב לא
ממש נראו נלהבים לכתוב אותו אך דווקא יעל מהרה לקחת את העט
ולרשום בקצב מסחרר. החבורים של אבי ויואב היו אותם חיבורים
משמימים שהוא בד"כ בשיעורי אזרחות, אך כשניגשתי לקרוא את מה
שיעל כתבה נדהמתי, היא כתבה שיר, שהולך כך:
"ביום בו סוף סוף תחזרו אל המציאות
תפסק לה האלימות
וציפורים שוב יחזרו לשיר
יהיה זה יום נפלא, יום בהיר

אבל, למה אתם שרויים באפילה?
אבל, למה רק רובה ולא מילה?

ביום בו תזרקו את הרובה
תגלו מולכם עומד אדם שווה
ולמרות שבן דודכם אינו שייך לעם
תגלו סוף-סוף שגם הוא אדם

אבל, למה אתם שרויים באפילה?
אבל, למה רק רובה ולא מילה?

ביום בו סוף-סוף הדם יפסיק לנזול
ואף אחד לא יומת, לא ייפול
ביום בו סוף-סוף תחזרו אל המציאות
תפסק לה האלימות"

השיר הזה פשוט הדהים אותי לחלוטין. לא בגלל שחלילה הסכמתי עם
התוכן המתיפייף שלו, להיפך, ראיתי אלו היו מילים של נערה תמימה
שכותבת על ערבים, אבל לא יודעת באמת מיהו באמת ערבי, שכותבת על
פציפיזם אבל לא מבינה שהערבים, מה לעשות מבינים רק כח, שחושבת
על ציפורים, אור יום, ויופי אבל לא מבינה שאין בינם לבין
עולמנו שום קשר. אך אותם מילים הזכירו את מלותיו של נער אחר,
עוד לפני עשרים שנה.
פתאום נזכרתי באותו נער שניגן בגיטרה עד השעות הקטנות של
הלילה, כתב שירים ורצה לשנות את העולם. נזכרתי בניר כהן הישן,
זה עם השערות הארוכות. חשבתי,  כמה תמים הוא היה, כמה תמים
הייתי. חיוך של נוסטלגיה עלה בין שפתותיי, אולי הייתי תמים, אך
זאת היתה המאושרת בחיי, אולי התקופה היחידה בכל חיי שהייתי
מאושר.
ותוך כדי שאני חושב על זה, נזכרתי שאני צריך לתת ציון ליעל,
איזה ציון לתת לעבודה שהיא השתקפות שלי בצעירותי...
החלטתי לתת 70, הרי בכל זאת זה היה תוכן מתיפייף שלא היה קשור
לנושא בגרוש. כשחזרתי הביתה התלבטתי קשות, האם לראות עוד פעם
את רוקי 5, או אולי לחפש את הגיטרה הישנה שלי שפתאום נתקפתי
דחף לנגן בה. בסופו דבר בחרתי לנגן, הרי זה בכל זאת פעם שביעית
בערך שמשדרים אותו בערוץ שתיים. הלכתי למחסן שם השארתי את
הגיטרה בפעם האחרונה, פתחתי אותו וראיתי חפץ לא מזוהה שאבק של
עשרים שנה כיסה אותו לחלוטין. לאחר שניקיתי ממנו את האבק
גיליתי שהחפץ היה מה שחשבתי שהוא היה, הגיטרה הישנה שלי. לאחר
שכיוונתי את הגיטרה והתחלתי לנגן תקפה אותי הרגשה מדהימה, רעד
עבר בין אצבעותי.  פתאום הרגשתי כאילו חזרתי לחיים אחרי תרדמה
ארוכה במיוחד, תרדמה מליאת רפי רשפים ודודו טופזים, שבה
הסתפקתי בלהסתכל אך לא לראות, לשמוע אך לא להקשיב, פתאום
נזכרתי שיש גם מגע בעולם, שיש אנשים בגובה של יותר מ28 אינץ'.
לא היתה הרגשה נפלאה מזו.
בעוד אני מנגן שמתי לב פתאום שהמילים שאני שר ברקע, שכתבתי
לפני 20 שנה, מילים של ביקורת חברתית מדברים עלי, היום. מה ניר
כהן היה חושב עלי? התשובה ברורה, הוא היה צוחק עלי, הוא לא היה
מבין איך יכולים להיות אנשים כמוני בעולם.
באותה שניה של אי ודאות, הכל התערבב, התחלתי לצעוק, "אני חי,
אני חי, אני חי!!!"
אשתי פתאום צעקה:" מה קרה לך, השתגעת?"
לא ידעתי אם היא צודקת או שזאת הפעם הראשונה שאני שפוי באמת...