היא עזבה אותו, זה המשפט הכי טוב לתאר את מה שקרה, אולי אפילו
נטשה אותו, כשהוא היה צריך אותה. לא הייתה שם אהבה, אבל, מצד
שני, איפה יש אהבה? בטח לא אצלו. הוא פחד להיפתח, והיא הוכיחה
לו שהוא צדק. או שאולי הוא גרם לה להוכיח זאת, מתמרן את המצב,
כך שבסוף הוא יצא צודק. מראה לה שהוא לא מסוגל לאהוב. אז עכשיו
הוא צודק, בלי אהבה, אבל צודק.

וזה אותו הדבר בכל פעם, הוא בטוח שהוא לא מסוגל לאהוב, אז הוא
מונע מעצמו להרגיש אהבה. וכשהיא אומרת את המשפט הנוראי, הוא
מרגיש אשמה, שהוא לא אוהב חזרה, אבל הוא לא רוצה לפגוע, אז הוא
משקר. וכשהוא לא יכול לשקר עוד, הוא מודה, תמיד ברגע הכי לא
מתאים. תמיד מפוצץ את הכל, תמיד פוגע, תמיד נפגע.

והוא שוב פעם צודק. לבד, פגוע, אשם, אבל צודק. וזה הכי חשוב,
לא?