אני לא יודעת איך להתייחס לנקודה בה החיים שלי עומדים כרגע.
הרצון והיכולת שלי לא תמיד זורמים ביחד וזה מעצבן ואף מתסכל.
אני אסלח לעצמי עם השפה שבה אשתמש לא תהיה גבוה ונקיה ואפילו
ספרותית.
הדמות החיצונית  שלי כל כך מאושרת אבל בפנים, לא יודעת... זה
מסובך מדי אפילו בשבילי עצמי.
עכשיו זה הזמן שלי להתבגר ולתפוס לעצמי דרך חיים אבל את זה
עשיתי ממזמן. את הילדות שלי בערך מגיל 13 העברתי בשיחות נפש
ודיבור על תיאוריות חיים, מוות וכל מה שבאמצע. הבגרות המנטאלית
שלי גדולה וגבוה לגילי וראיית העולם שלי היא של אדם מבוגר ולא
של ילדה בת 17!
בעוד פחות משנתיים אני בצבא וזה מפחיד אותי כי אז מה? לאן
נעלמו לי 16 שנים אני לא רוצה לגדול...
יכול להיות שאני פשוט צריכה לשכוח מכל השחור שמסביב ולהתמקד
בשאר הצבעים, רק שאז אני אהיה הדבר הכי מגעיל שיש-צבועה.
זו לא רעות שכולם מכירים שכותבת אלא רעות הילדה שנשארה מאחור
וננעלה בתוך חדר אטום, לא מתופחת למרות שניסו היא פשוט לא
קיבלה את השאר ועכשיו מנסה להשלים את כל מה שאיבדה.
                     מי פה יגיד לי שיש אלוהים?!
אני רוצה לבכות ופוחדת המילים האלו הן הבכי שלי. בכי שקט שרק
אני שומעת. רציתי לצייר פרח ויצא לי עשב, רציתי לצייר שקיעה
ויצא לי מדבר, רציתי לצייר פנים ויצא לי דף חלק. רציתי כל כך
רציתי לצייר ילדה בחולצה אדומה וג'ינס כחול עם שתי צמות
שצוחקת... יצאה לי ילדה שעומדת לבד באמצע של שום מקום ואין לה
פנים. אני עדין רוצה וזה לא מצליח.
אני רוצה לספר למשפחה שלי את הכל על עצמי, את האמת ואסור לי!
משהו אוסר עלי וצועק: "אסור-לא לגלות! הם יכעסו!!!"
אז לא סיפרתי ושמרתי בפנים.

כל ציור משקף תקופה, רגש, תחושה, מחשבה או שקיים בתוכי ואנשים
מסתכלים ולא רואים את האמת אלא את העפר של העיפרון שנמרח
ומעבירים ביקורת.

אנשים עוברים לידי ומביטים בילדה שיושבת על מקלט שכונתי מצוי
מעשנת סיגריה וכותבת דברים מהר ומה הם חושבים? אני לא יודעת,
אבל המבטים שלהם חונקים אותי.

                 שקרן מי שמאושר!!!

הרצון למות היה ועדיין קיים בתוכי עמוק בפנים ולא פעם הוא עולה
ומבצבץ מבין שכבות של רגשות מעורבים. חזרתי הבייתה ואני יושבת
בחדר שלי ומרגישה זרה-כאילו אסור לי לגעת, זה לא שלי... זה
מוזר אבל ידוע. יש לי כל כך הרבה ומרגישה שאין לי כלום. כולם
מסביב ואין אף אחד...
סיפרו לי על איזה אחד שהתאבד, כדור בראש הכל היה ברור וידוע
מראש. זו הייתה התאבדות ברורה ואף אחד לא ראה?!
מה אני יגיד...יכולתם לעצור אותי ולא עשיתם כלום ומה אז? כולם
יבכו ואני יהפוך לחלק מהסטטיסטיקה המחורבנת... שימותו...!!!

חיוך עולה לי על הפנים ואין לי סיבה מיוחדת לזה, המוסיקה מנגנת
ברקע ואני נזכרת במה שאמרו לי פעם..."את כמו הרוח,  חולמת
וממשיכה הלאה...בוכה ומקשיבה לסודות העולם, מה שלא יקרה אני
אמשיך לזרום  ולרחף בקצב שלי ובכיוון שלי."
כשכל העולם דואג אם  הארץ שלי תתקיים עוד יום אחד אני יושבת
וחולמת על רוח שמים ים ו... חופש...

רעות גוטמן ילדה בת 17!