אני מניחה שעברתי תקופה קשה בחיים שלי.
שום דבר לא הסתדר כמו שרציתי.
הבלגתי והבלגתי, אבל בסופו של דבר נשברתי.
הייתי צריכה עזרה.
פניתי לחברים שלי, למשפחה שלי, לבן הזוג שלי, למעסיק שלי, אבל
אף
אחד לא יכול היה לעזור לי.
לא נשארה לי אף ברירה, אז פניתי לאלוהים.
חתיכת עזרה זאת הייתה.
הוא הקשיב לי בחצי אוזן, בעוד שהוא בוחן את החזה שלי.
אחר-כך הוא אמר לי שהבעיות שלי זה לא סוף העולם, ושאני אאמין
לו,
כי מי כמוהו יודע.
אחרי זה הוא הוסיף שאני כוסית, ושאל אם אני רוצה לקפוץ איתו
ועם מאריה לאיזה "שילוש קדוש".
למען האמת די התנגדתי, כי יש לי חבר והכל, אבל זה אלוהים, אז
מה יכולתי לעשות?
הלכתי איתו ועם מאריה לאחד החדרים האחוריים, כששני כרובים
הולכים אחרינו עם מצלמת וידאו.
הורדנו את הבגדים, ואז ראיתי את זה.
זה לא היה משהו מיוחד, לא "אלוהי" בכל אופן.
בואו נגיד את זה ככה- מי שאמר שלאלוהים יש שורשים כושים, טעה.
ובגדול, או ליתר דיוק בקטן.
הרמתי את העיניים וראיתי את מאריה מתפתלת בפינה, מנסה בכל הכוח
שלה לא לצחוק לאלוהים ב... אה... פרצוף.
אלוהים ראה שאנחנו מגחכות, אז הוא נעלב, לבש את הבגדים והלך,
בלי שקרה כלום.
כך שאני לא יודעת של מי התינוק של מאריה, אבל דבר אחד בטוח.
הוא לא של אלוהים.
בתודה.
שכנה מודאגת מבית לחם.
|