זהו. כבר יותר משבוע עכשיו.
נגמר לי האוויר בראש. קמתי בבוקר, לוחצת על המכונה, בודקת את
המדחום, אוי. צריך לקנות אוויר, נגמר. בעלי, יש כסף, הוא עונה
לאחר שליטה לא מספקת במכשיר, פתאום משך לי איזה שריר. העיף לי
את הצינור של הבקבוק וכרגע כל החדר אפוף בשוקו חמום.
הדוקטור הציע לי כמה כדורים. אבל אמרתי לו שזה רק האוויר ולא
צריך יותר משפיץ קטן לעשות חמשיר. לא עברה יממה ונורה נדלקה,
אשתי יקרה, החמצן יורד ואני מתיירק, הצעה קטנה.
נסעתי לחנות, לקנות הליום. מאז אני מדברת בטון יותר גבוה,
והרבה מאד חרוזים. אנשים צוחקים, בוכים, אחרים חושבים על רגעים
שונים, מזכיר להם את הימים בהם הם היו גם כאלה, מבולבלים
וריקים מאוויר. ואני רק צריכה מנת-הליום לעצור את המוח מתמונות
של אנשים.
המוכרת מושכת באף, אולי היא משקרת לגבי המחיר, אבל לדעתי זה
החרוזים, אני כמעט נהיית כחולה מחכה למשהו , איזה דו-חמצני או
לפחות שיעול ביתי. היא מדברת ואני שואפת לה את האוויר, איכס יא
מגעילה, מוכרת רעה, לא שמעה שלייטס-מלבורו מזיק לבריאות ואילו
אני בכלל פאסיבית בקשר לעישון. אולי לא אולי כן, כרגע, אני רק
צריכה אוויר, היא קצת נלחצת, המוכרת, כלומר, כי אין הרבה אנשים
שבאים לחמצן או אפילו לבועות של פעמונים. ילדים קטנים מושכים
לי בבלון, מדברים כל הרוק שלהם נכנס לי לאוזניים, מה אתם
עושים...? חולני נורא, אני חושבת, והם רק צוחקים, כנראה משהו
נורא מצחיק באנשים עם אוקטבה גבוהה מהרגיל, אני סיכמתי את
המחיר, בינתיים היא מושכת עם השרוול, נכנעתי כך אני אומרת,
בואי נעשה בתשלומים.
לימון מוסיף המון
חסה גורמת לבעסה
ורק אני בטון יותר גבוה עונה בחרוזים.
הפרסומות עשו אותי משוררת לגלידה, אני שרה בחוץ עם שלט תקנו
אותי. והמוזיקה שלעולם לא נגמרת כמו דרקון בהוליווד לאודישן של
גברת עם דיכאון או אולי אפילו שיגעון, לדעתי ישו היה כאן
לפנינו, היא אומרת, ואני עם הבלון לפתע נכנסת.
רק בטון יותר גבוה.

כי נגמר לי האוויר.