לא, באמת. בטמן אסף אותי בדרך למכולת.

הלכתי ברחוב ופתאום עצרה ליידי המכונית השחורה הגדולה שלו.
החלון נפתח ובפנים היה בטמן, ששאל אותי אם אני צריך טרמפ. מייד
ידעתי שהוא בטמן, בעיקר לפי החליפה והמסכה אבל גם באינטואיציה.
האמת היא שלא באמת הייתי צריך להגיע למכולת, אבל כדי לא לפספס
את ההזדמנות אמרתי לו שכן, בדיוק הייתי בדרך למכולת. הדלת
נפתחה ולפני שנכנסתי הסתכלתי טוב טוב מסביב כדי שכל האנשים
שעמדו ובהו יראו טוב טוב מה קורה. כל העניין קצת הצחיק אותי.
כשנכנסתי והרגשתי את נוכחותו העטלפית ליידי אמרתי שהמכולת בעצם
בנתניה, כדי שהנסיעה תהיה קצת יותר ארוכה. הוא דווקא בדיוק היה
בדרך חזרה לגוטהם מסופשבוע די מחורבן בחרמון, אבל לא אכפת לו
לעשות את העיקוף.

בדרך דיברנו. די מהר הגענו ללדבר על החיים, ודי מהר הפכה הנימה
של בטמן לאישית. הוא התחיל מזה שהוא מודאג מהמצב במשק. פעם עשה
מיליונים בבורסה, ואם זה יימשך ככה... עניתי תשובות קצרות
ומדודות, וכשהתחיל לדבר על החיים שלו עברתי ללעשות כן עם הראש.
ניסיתי להסיט את הדיון לפילוסופיה סינית, גם כי זה מעניין אותי
וגם כי ככה יש לי הזדמנות לעשות רושם. על החיים שלי בטח שלא
רציתי לדבר. חוץ מזה יש משהו מביך באיש מבוגר בחליפת עטלף
שמדבר איתך על הצרות שלו, ואוטומטית אני מרגיש קצת אשם על כל
דבר ובכלל לא אוהב את זה.

הוא סיפר לי שהמצב בשוק הסופר-גיבורים היום קשה. כבר אין הרבה
כמו שהיו פעם, ואלה שיש סתם חובבנים. כל הרציניים מתו או עברו
לשואוביז. שם לא קורות בדרך כלל כל מיני תאונות, הכסף הרבה
הרבה יותר טוב ומזיינים יותר למרות שהסרטים שהם עושים די
מחורבנים. ככה הם אפילו לא צריכים להשקיע בבורסה מהצד, וגם הוא
חושב לעצמו לפעמים למה בעצם הוא צריך את כל הכאב ראש הזה.

בסופו של דבר מצא את עצמו לבד ליד שולחן ליגת הצדק של אמריקה,
והוא יכול להגיד לי שמרגישים די דבילים כשיושבים באולם הייטקי
גדול ליד שולחן מוקף כיסאות ריקים ומנהלים עם עצמך דיונים על
עתיד העולם. בקטע הזה דווקא הסכמתי איתו, למרות שלא רציתי
לעודד אותו לעוד. גם אני מרגיש דבילי הרבה פעמים.

בנוסף לכל הוא גם התחיל להרגיש בודד. מה שנשאר מהחיים האישיים
שלו לא היה משהו, ובארגון ליגת הצד כבר לא ממש היה עם מי לדבר.
מאז שרובין עזב העניינים רק הידרדרו (תמיד חשדתי במשהו). אחרי
שסיים להגיד את כל זה הוא שתק לרגע, ולא הייתי בטוח שמאחורי
המסכה לא זולגת לו איזו דמעה.

את שאר הדרך בילה בלספר לי דרמות אישיות. סיפורים על חברות
שנטשו אותו. על הורים שנרצחו לו. על פעמים בהן ביטלו לו הזמנות
במסעדות יוקרה. על כל הפעמים בהם נפגע מהיחס שקיבל מכל הנבלים.
אמנם הם היו אויבים, אבל למה לדבר אליו ככה? גם הוא בן-אדם. גם
לו יש רגשות. ובסך הכל מעבר לכל הקטע של להגן על העולם ולדפוק
פוזות חצי פסיכוטיות גם הוא רוצה שיאהבו אותו.

חשבתי שהנסיעה לעולם לא תיגמר. הייתי יכול להרגיש אמפטיה
וליצור איתו קשר אישי מרגש, אבל אני משתדל להיות ציניקן כי זה
הרבה יותר קל וגם מגן עלי מפני עצמי. ממילא אני יודע שבסופו של
דבר הם יפגעו בי וזה יהיה הרבה יותר גרוע. ניסיתי להקשיב
לקולות המנוע, אבל הוא היה שקט. כשעצר ליד המכולת הראשונה
שראיתי בנתניה הרמתי והורדתי את ידית הדלת כמה פעמים.

בטמן הסתכל עלי בעיניים עצובות.

"תודה על הטרמפ," אמרתי. "זה פה, אני יכול ללכת את שני המטר
מכאן עד הדלת." שיחקתי עם הידית עוד כמה פעמים.

"תגיד, אני, זאת אומרת, זה קצת מביך אבל באמת הרגשתי שתקשרנו
לאורך הדרך.  אני, זאת אומרת, יש לי תחושה שאתה באמת מבין
אותי, אתה יודע?" בטמן שתק רגע והחווה עם יד קוצנית בחוסר
אונים. פיו נפתח ונסגר. "תגיד, לא היית רוצה אולי להצטרף לליגת
הצדק? יהיה נחמד, באמת. והכוחות הם לא סוגיה, נוכל פשוט לארגן
לך איזו תאונה או לרצוח כמה אנשים במשפחה שלך."

הרגשתי גל של קור. כשהייתי קטן תמיד חלמתי להיות סופר גיבור.
שלחתי לליגת הצדק המוני מכתבים, וקיבלתי רק תשובות בנאליות עם
חתימה מודפסת של סופרמן. 'אנחנו מקבלים הרבה פניות וכל אחת מהן
חשובה,' הם כתבו. 'לצערנו איננו יכולים להרשות לעצמנו לקבל את
כולם למרות שהיינו יותר משמחים לעשות זאת. אולי כשתהיה גדול',
הוסיפו בכתב מתנשא, וכבר אז ידעתי שאין סיכוי. ועכשיו הוא מציע
לי להיות סופר גיבור. עכשיו.

"לא, תודה." אני משתדל שהקול שלי לא יהיה יותר מדי קר, אבל אני
רואה שהוא נפגע. הדלת נפתחת ובטמן רק מניד בראשו לאות שלום.
כמה שניות עוברות לפני שהוא נוסע, ואני כמעט נאלץ להיכנס
למכולת.
באותו ערב במרתף הסודי שלי אני שוב מתכנן איך להשתלט על העולם.
הפעם אני גם לובש את המסכה והתלבושת הצבעונית הישנה ועושה הכל
כמו בפגישות שהיו בימים הישנים והטובים. אמנם כבר לא נשאר אף
אחד בליגת הרשעים הבלתי מוגבלת, אבל בכל זאת זה נותן לי הרגשה
טובה.