אלו הם חיינו, אותם בנינו במו ידינו.
אך בל נשכח מה עובר בינינו, הוא הדבר אשר מחבר את שנינו.
הדבר אשר גורם לידיי להיות רפות, הדבר אשר אוכל את ליבותינו,
בכל רגע מחיינו.
הלכנו שנינו במעלה הגבעה, חווינו חוויות, אך מה שקרה, לעולם לא
יוכל עוד לקרות.
הנשיקה אשר הייתה, כ"כ מתוקה הייתה, עד אשר התחלתי אפילו
לבכות.
וכשניגבה את דמעותיי, ביקשה רק שקט ואהבה.
חזרתי הביתה, רטוב כולי, אך דבר זה כרגע, ממש שולי.
חיכיתי שתתקשר, אך צלצול לא היה, לא חשבתי שיש בעיה.
אך אז הגיעה הבשורה: לאהובתי קרה דבר נורא.
אותו דבר שרק עכשיו אגלה, למרות שהוא גורם לי להיות ממש חולה.
הדבר הוא כ"כ מומחש ואיום, איום כמו דמנו האדום.
אהובתי גילתה שלא אותי אוהבת, ולי כבר ממש לא דואגת.
ועכשיו, יושב בשקט על המיטה, נמצא באווירה כ"כ שקטה.
אך תדע, גם לך זה יכול להיות, גם לך יהיו בעיות.              
                                                     
ומוסר ההשכל הוא: אל תאהב אף פעם, חכה שיאהבו אותך.