[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טושטוש שרון
/
שנתיים של ביחד ולבד

זה היה יום השנה שלנו. שכבנו שנינו על הגב והסתכלנו בכוכבים.
החולצה שלי נרטבה מהדשא, אבל לא היה לי אכפת כל-כך. שתקנו.
כל הזמן הזה הייתי שקועה במחשבות איך זה יכול להיות שנשארתי
אתו כל-כך הרבה זמן, למרות כל המוזרויות שלו.
בעצם של שנינו.
חשבתי שאולי כדאי כבר להפסיק עם זה ולסגור את הכל בתור עוד פרק
בחיים שחייבים לעבור. אבל בינתיים הנחתי למחשבות שלי להמשיך
לנדוד.
נזכרתי איך לפני שבועיים היינו באיזה שוק בראש העין- נו זה, עם
כל התבלינים והמאכלים- והוא הסתכל מסביב בעיניים פעורות ומלמל
משהו על זה שאני חייבת לראות את הקסם שיש למקום הזה.
כל מה שאני ראיתי היו כמה ערמות של דגים מסריחים, וכמה זקנים
שהסתובבו עם עגלות מרופטות. בעצם כשאני חושבת על זה הוא תמיד
היה כזה- תמיד חיפש את הקסם ואת הניצוץ המיוחד של כל מקום ושל
כל בנאדם. גם כשנפגשנו, בהתחלה, במקרה בבית קפה- אני הייתי
שבורה ובכיתי כי בדיוק יומיים לפני-כן הכלבה שלי נדרסה; הוא
התקרב אלי ואמר שהוא הבחין בשלווה שלי ובקסם המיוחד, אפילו
מבעד לכל הדמעות.

באותו רגע פשוט רציתי להרביץ לו!
אף-פעם לא אהבתי קשקושים של כל מיני מיסטיקנים ואנשי רוח-
הייתי אחת שהאמינה רק בעובדות והוכחות מדעיות, ולא אהבתי אנשים
שמבלבלים לי ת'שכל ומנסים להבין את הנפש שלי.
אבל בכל זאת- הוא היה מיוחד. אני חייבת להודות שגם לו היה מין
קסם כזה. ואולי זה היה רק המבט שלו שהיה כל כך רך ומבין.
אז פשוט סיפרתי לו על הכלבה שלי. הוא אמר "לא נורא", שמותר
לבכות ושכל אחד מאבד מישהו יקר בחיים.

התאהבתי.

חודש וחצי אחרי זה הוא כבר קנה לי כלב חדש. הוא אמר שהוא יודע
שזה לא תחליף- אבל גם זה משהו. הפעם הוא לא היה רק שלי. הוא
היה שלנו. כבר גרנו ביחד.  
קראנו לו אקרי, הוא אמר שזה מזכיר לו איזה זקן חכם אחד שהוא
פגש בהודו.

הדירה שלנו תמיד הייתה כמו חצויה- החלק שלי- שהיה מלא בספרים,
דפים ומכשירי כתיבה למיניהם שהתגלגלו על הרצפה, מרוב שלא היה
מקום על השולחן. תמיד הייתי פעילה ונמרצת-ותמיד עשיתי משהו.
זה היה רק החלק המסודר של הדירה- אם בחלק שלי היו עטים
ועפרונות על הרצפה-בחלק שלו בכלל לא ראו את הרצפה! תמיד דלקו
שם נרות והשטיח היה מלוכלך מהאפר שהקטורת השאירה-וככה הוא רצה
את זה.
אקרי אהב להיות שם יותר.
ובכל זאת, אלה היו רק החלקים המיוחדים שלנו. בחדר השינה הכל
היה ההפך- אני תמיד הדלקתי נר או שניים, והוא דאג למתוח את
המצעים.
שם העדפתי להיות פאסיבית.

היו כמה נקודות שבירה במשך השנה הזאת. אחת מהן הייתה כשאקרי
החליט על שביתת רעב,ולא אכל במשך שבוע. כאות מחאה גם הוא הצטרף
אליו ולא אכל יומיים. בסוף שניהם נשברו.
תמיד חשבתי כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד.

זה היה שוב יום השנה שלנו. ישבתי, וחשבתי, והגעתי למסקנה שאולי
כדאי להגיד לו שזה נגמר בינינו ושאני מוכנה להמשיך הלאה בחיים,
אבל לא ידעתי איך הוא יגיב. אז העדפתי לשתוק ורק למלמל משהו
כמו "יום שנה שמח, מתוק שלי". החלטתי לדחות את הבשורה עוד
קצת.

בינתיים רק ניגבתי את הדמעות, הדלקתי את הנר שהבאתי מהבית
והנחתי את הפרחים על האבן הגדולה והאפורה הזאת. חשבתי שאני
אחזור לשם גם בשנה הבאה
ואולי לא- בתי קברות תמיד דיכאו אותי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלי, ההיא
שמוצצת.
חשבנו שתרצו
לדעת.





האנציקלופדיה
בליטניקה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/1/02 14:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טושטוש שרון

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה