אדם נולד, קיבל מוצץ, מטרנה או שד (או שניהם). בכה קיבל צעצוע,
דגדגו אותו עשו לו פרצופים, כיווצ'צ'ו אותו, וכנראה שהוא קיבל
גם פה ושם נשיקה רכה אך לחה, חייך בכה, ואפילו ניגבו לו את
הישבן במגבון ריחני וקריר. אוהבים אותו והוא פשוט עצמו.
פעם הוא מנסה (דיי משעמם לו) לחקות כמה צללים שאיש מזוקן
וחייכן עם בעיה בגבות, לא מפסיק לחזור אליהם. הוא מצליח ואז
אוהבים אותו יותר, לפחות הרעשים מעידים כך.

בהמשך הזמן לאחר כמה סיבובים של העולם סביב עצמו המהירות גוברת
והוא מסתובב סביב השמש כמה פעמים.
האדם שלנו גדל. הוא יודע כבר  לשלוט דיי יפה ברעשים שחיקה,
ואפילו נהנה מהם, הוא עדיין לא מכיר את כולם. פעם הסבירו לו
לאט עם המון חיוכים לא רלוונטיים, שלמרות שהוא יודע המון
רעשים, יש כאלה שלא עושים במקומות מסוימים, ואז בחיוך יותר
מזויף "או בכלל!".
האדם לועס את ה"כיף- כף" שקיבל, עדיין אהוב, וחושב על כוכבים.

כדור הארץ מתחיל להכיר את השמש, האמת דיי חם שם, למרות שזה לא
מפתיע.
האדם מגיע לבניין אפור, בפנים על קירות מתקלפים יש בריסטולים
צבעוניים עם תמונות של מקומות רחוקים ומגוונים. נכנס לחדר,
מונחים שם שלחנות מסודרים בדיוק גרמני ובמרחק מתוזמן מונחים
כסאות. גוון  ירקרק מעצב את החדר, מותאם לאוויר. "אדמים"
(אנשים) נוספים אחרים בצבעוניות אחידה נכנסים באקראיות מסודרת.
משמיעם רעשים על שלכת במקרה הטוב, במקרה הרע על טלנובלה
מסעירה.

כדור הארץ מתקרב לשמש ונהנה מיופיה, הוא מסתדר עם החום ואפילו
נהנה ממנו.
האדם משמיע רעשים ואוהב לשמוע את הרעשים של אדם אחר. הוא מחייך
ומשמיע רעש שמעולם לא למד ולא שלט רעש פראי - צחוק. האדם השני
מצטרף , הרגשה נעימה וחמה. לאט לאט הוא לומד את הרעשים
המועדפים, התפאורה  והתאורה הרצויה. הוא מרגיש כמו חייל במשחק,
הוא חושב שהוא מנצח.

כדור הארץ היה קרוב מידי לשמש הסתנוור, התעוור ולא רואה את
עצמו יותר, בעצם הוא לא מצא את המראה, בעצם הוא לא חיפש.
האדם חיי בהילוך אוטומטי, יש לו את השמש אבל איבד את כדור
הארץ, הוא לו חושב שזה משנה, אף אחד לא אמר לו איי פעם שזה
משנה.


אינדויאליות באה מחינוך או לא באה בכלל, ועדר כמובן הוא בררת
מחדל...