שיקשוק גלגלי הרכבת קטעו את שנתה הטרופה של פרידה.
שבריר ידע באשר לגורלה של זאת שאהבה היא, מכסה פנייה בדמעות,
של כאב, אושר, עצב, ואובדן.
לא, לא הייתה זאת ידיעה ששמחה היא לדעת, ובפעם המי יודע כמה
קיללה את יכולתה לדעת את אשר יקרה לאהוביה, היכולת שהייתה
מוסרת בשורתה ונסוגה לא מציעה לא תנחומים ולא יותר מאותו שבריר
ידע.
היא צלצלה אחוזת כאב לביתה של זאת, זאת שידעה היא. לשווא צלצלה
היא, היא ידעה גם זאת.
הטלפן יצלצל, מחריד את הדממה שאיש לא יפר עוד, במשך ימים רבים,
הרבה שנים יישאר בית זה מחכה לשווא שזאת שפעם דרה בו תחזור, עם
חיוך הפנינים ושערה השחור כמו האפלה אשר בתחתית הים.
לשווא.
רצוצה נשענה על משענתה.
מנסה לחזור לישון.
רעש הרכבת הלם ברקותיה ושיקשוקי הגלגלים כמו ניסרו אחד לאחד
איזה סף כאב עלום שנח רדום במוחה.
היא חייכה.
היא שמחה, כי היה צריך לשמוח.
היא ידעה שזה יקרה, חינכה את עצמה לקבל זאת, בשמחה, בשבילה.
רעש רכבת, ניסור הגלגלים החורקים על גבי המסילה.
הדיילות הנוקשות על התאים, הפטפוט הבלתי נלאה מהתאים הסמוכים,
כשנחירות מהתא שמולה מעידות שרק אותה העיר הרעש המזוויע, הרעש
ההולם ברקתה כפטישים, כמקדחות.
הרעש שבגללו נמלטה משם.
ידה נעה אל המגירה שלידה, המגירה שהיא נעלה לפני שעות רבות.
המגירה בה מיטלטל הדבר שיכול לתת לה את היכולת לחיות או למות,
מרגע שבו נטלה אותו עמה היא לקחה עמה ההחלטה, לקחת את העניין
בידיה שלה, ולא להשאיר אותו בידי כוחות עלומים.
שוב אין היא בוטחת באיש לטפל בדברים כה רגישים, כמו כבודה שלה,
התלוי על חוט השערה עכשיו, חוט שערה שבסחיטה אחת של ההדק תוכל
לפטור.
היא גיששה אל המפתח שהיה תלוי על שרשת כסף גסה, שקנתה בכמה
פרוטות מהצורפת שחנותה הייתה ליד התחנה האחרונה שבה עצרה הרכבת
שלה.
הרכבת שלה...
אלוהים, כמה רעש יכול להיות.
מול עיניה צפה תמונה, תמונה שכלל לא הביאה לה ניחומים ורק
מהמחשבה עליה בשרה נעשה חידודין חידודין. כל אנשי הרכבת כמו
עברו לדבר ליד החדרון שלה.
היא שמעה את שקשוק עגלת הדיילות שעוברות בתאים, הפותחות את
דלתות התאים ומציעות כיבוד  ביוקר.
היא מנידה בראשה בעייפות והדיילת יוצאת.
על אף יופייה תמיד ידעה שאנשים לא רגילים אליה, נועצים בה
מבטים, כמו היה משהוא בעיניה, בתנועותיה, שכמו צעק "הפנו
מבטכם".
היא הורידה את השרשרת מצווארה, פותחת את המגירה בחריקה רמה
שהיסתה לרגע את כל הקולות בחדר השני.
המנעול הישן, החורק, נפתח בחריקה מזוויעה.
עוד רעש, כמה רעש מחריד להיכן הוא עדיין לא התפשט?
היא אחזה בידיה את הכלי המבריק, הכסוף.
הכלי שנתן לה שליטה בחיים ובמוות.
שהפך אותה לאלוהים ולשטן.
הכלי שבו מעולם לא השתמשה.
"רק כלי, רק אמצעי" היא שיננה לעצמה
והטילה אותו, בעדינות ובזלזול אל תוך המגירה, נועלת את המנעול
בחריקה נוספת שסמררה את עורה.
היא שקעה בהרהורים.
מדוע לא ניתן למזוג רעל לכוסו, או אולי, להכניס לתוך מכתב אהבה
חפץ חד הטבול ברעל.
או אולי להחלישו טיפין טיפין ברעל ואז, לעת ערב פשוט לגררו
החוצה ולהניחו לגווע בקור.
היא חזרה במוחה על כל השיטות שידעה להרוג וסיכמה לעצמה שזאת
הדרך הבטוחה ביותר.
העלם החצוף הזה, שהעז להעמידה לקלס ישלם על תעלוליו, על
רמאותו, על מזימותיו.
היא הניחה ידה על בטנה שם ידעה שדבר מה אט אט קורם עור
וגידים,
ונמלאה דמעות מרירות- אכן הוא ישלם.
ותינוקה יאלץ לקפד את חייו בעצם נשימתו הראשונה- היא כלל לא
ריחמה על תינוקה. היה בו שמץ ממנו מהמתועב ומהמרושע בעולם,
וניצוץ כזה נמצא בבטנה - טופח אט אט.
עפעפייה שהתנפחו מעייפות ומדמעות נעצמו אט אט, וידה הלבנה נחה
בחיקה כשהשרשרת והמפתח טמונים בחיקה, בין קפלי הבד של בגדה
החום כהה, ציפורניה הארוכות נעוצות בבשרה ודמעות של כאב זולגות
על פניה.
"פרידה" היא לחשה-"קוראים לי פרידה".