פרולוג.

אתם יודעים מה הדבר הכי מבאס בעולם?
לקבל את המוזה הכי עצבנית של החיים ורק אז להבין שאתה בעצם
באמצע המדבר בלילה, חשוך ואין לך לא עט ולא דף, אני מכיר מישהו
שזה קרה לו...למעשה, קורים לו כל הדברים הכי מבאסים שיכולים
לקרות לבנאדם.

קראו לו פעם Johnny Bad Luck, אבל הוא העדיף לעברת את שמו כך
שהוא נקרא יוני ביש-גדא.
בעצם לא היו לו ממש חברים, אני מניח שהייתי די החבר היחיד שלו.
בכל מקרה, ליוני ביש-גדא הזה היו קורים הדברים הכי מרגיזים
שיכולים לקרות...הוא תמיד היה מחליק ונופל לבוץ בטיולים, או
שנכשל בבחינת התאוריה על חמש טעויות, או שסתם היה שוכח את
כרטיס האשראי כשהזמין כרטיס לסרט בטלפון.

העניין המוזר כאן הוא שיוני כמעט אף פעם לא הראה סימני עצבות,
או ייאוש על כך שאין לו מזל בכלל.
תמיד אחרי שהיה קורה לו משהו חסר מזל (וזה קרה הרבה...) הוא
היה מסתכל לשמיים, ואז ממשיך בשלו.
פעם דיברתי איתו על זה, הוא אמר שפעם היה מבזבז את זמנו בשאלות
אל אלוהים, למה זה קורה לו, עד שהבין, לצערו שזהו גורלו ועם כך
עליו להתמודד...
לא הבנתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר גורלו, זאת אומרת עד חודש
אחד לפני שהוא מת...אז כבר הבנתי הכל.

                                         

פרק א - תלמיד חדש

האמת היא שאף אחד לא חיבב את יוני במיוחד, אנשים חשבו שהוא
נורא מוזר, והוא היה באמת.
אני זוכר שהוא הגיע לכתה שלי בכיתה י'. הוא רק נכנס לכיתה
והצליח איכשהו להפוך את התיק שלו כך שכל תכולתו הייתה תוך שניה
או שתיים על הרצפה, כל הכתה נשכבה מצחוק, יוני רק הסתכל על
התקרה, אסף את חפציו, והתיישב לידי.

בהתחלה, אני מודה, די חששתי שאנשים יחשבו שאני עוד מכיר את
הפריק הזה מאיזה מקום...והייתי אידיוט. אידיוט גדול.
יוני לא דיבר כמעט אף פעם. מדי פעם נהגו מאור ואלי, שני הערסים
של הכיתה, לשים לו רגל וכאלה שטויות. שנאתי אותם ושנאתי גם
אותו, את יוני ביש-גדא שהיה חייב ליפול עליי משום מקום.
כל כך תיעבתי אותו...

יום אחד הוא שאל אותי: "למה אתה כל כך שונא אותי?"
הייתי די בשוק, "מה?! על מה את מדבר? אין לי שום דבר נגדך",
שיקרתי במצח נחושה...
זו הייתה הפעם הראשונה שהיוני ביש-גדא הזה דיבר אחרי חודש
בכיתה הדפוקה הזאת, חודש הוא ישב לידי ולא הוציא מילה ופתאום
הוא מדבר, ועוד כל כך גלוי וישיר, תיעבתי אותו עוד יותר.
- "טוב נו, אם אתה אומר", הוא סגר את השיחה.

עם הזמן התחלתי את עצמי שואל איך זה שהוא הרגיש בשנאה שלי
כלפיו, התחלתי לפתח מין אמפתיה אליו...לא יודע למה.
גם בזה הוא הרגיש...

                                         

פרק ב' - שלי

אח! שלי...לא ראיתי ילדה יפה ממנה בכל חיי. היא הייתה מושלמת,
מדהימה, אהבתי אותה או לפחות חשבתי כך, בכל מקרה היא הייתה
מושא חלומותיו של כל בן ממוצע בשכבה המסריחה שלנו, ואני כאחד
שדלוק עליה כבר מכיתה ו' או משהו כזה...הרגשתי שהייתה לי זכות
ראשונים עליה.
היא באמת הייתה מושא חלומותיו של כל בן ממוצע בשכבה, חוץ מיוני
כמובן, אבל הוא לא היה כל כך ממוצע.
אף פעם לא העזתי להציע לשלי לצאת איתי, בעיקר בגלל הפחד שתתנפץ
האשליה (טוב נו...פחד מתגובה שלילית), וכמובן, הייתי שמוק קטן
שאוהב בעיקר לפנטז ופוחד לעשות.

באחת ההפסקות בהיתי בה כרגיל. כשהסתובבתי לפנות לכיתה ראיתי את
יוני עומד מאחוריי.
"אתה בא לשיעור? עוד מעט שי צלצול"; "כן", נאנחתי, למרות שכבר
לא שנאתי אותו עדיין שקעתי במחשבה המבאסת על זה ששלי נמצאת עם
החברות הכל כך מיוחסות שלה ואני עם המוזר הזה.
שלושה ימים בערך לאחר מכן קרה הבלתי ייאמן...
שלי נעמדה מולי בהפסקה הגדולה: "תגיד, אה...רן, כן?"
"כן", עניתי, כמעט התעלפתי
- "תגיד לי, אתה רוצה לצאת איתי אולי, נגיד היום בערב?"
- "מה? אהה...רגע, רק שניה, כן בטח...למה לא?", לרגע חשבתי
שהיא עובדת עליי.
- "אז בכיכר בשמונה, אני אחליט לאן נלך"
- "אוקיי", אמרתי, ממש לא היה איכפת לי לאן נלך, אבל העדפתי
שזה יהיה מקום ציבורי, שאנשים ייראו ויקנאו, זה מגיע לי.

היא הלכה, הבטתי לשמיים והודיתי לאלוהים ששמע סוף סוף את
תפילתי המי יודע כמה.
הדייט עם שלי היה די מוצלח, ואפילו קבענו עוד אחד, ועוד אחד,
ונהיינו זוג לאיזה שבוע.
בסוף נפרדנו כי שלי, בדיעבד, הייתה פוסטמה רצינית, השתחררתי
מאשליית שלי ללא בעיות רציניות.

                                         

פרק ג' - הגילוי שלי

מאור ואלי, אותם ערסים ששנאתי כל כך, היו מציקים ליוני בלי
סוף, למעשה הם כל כך נהנו מלהציק לו עד שאפילו הפסיקו ללכת
לעשן בהפסקה רק בשביל להתמסר להתעללות בו עד תום.
כל כך שנאתי אותם, ועוד יותר את עצמי על כך שאין לי אומץ להגיד
להם כלום...אבל בעצם, מה, אני צריך אותם על הגב שלי?
משום מה הגורל האכזר קבע שתמיד הייתי בסביבה כשהם התעללו בו.
הם תמיד היו באים, מורידים אותי לרצפה, לוקחים כל אגורה שהייתה
עליו ולפעמים גם משאירים אותו בלי חולצה...
כשהם היו מסיימים יוני היה מסתכל לשמיים במין עצבות כזו,
וממשיך בשלו.
יום אחד, באיזה שיעור מתיש, יוני פתאום פנה אליי: "תגיד לי, לא
מעניין אותך לדעת איך זה ששלי הזמינה אותך לצאת פתאום כך
סתם?"
- "האמת היא שחשבתי על זה המון", הודיתי ותהיתי מאיפה הוא יודע
שהרגשתי משהו כלפיי שלי לפני שהיא הזמינה אותי לצאת.
"ופשוט הנחת, שסתם כך, בחורה הלכאורה מושלמת הזו, תרצה לצאת
איתך?"
"אני משער שכן", לא אהבתי כל כך את טון הדיבור שלו באותו רגע,
אבל הוא היה מספיק מוזר בשביל שאני אתעלם מכך.
"לאן אתה חותר?", שאלתי
"אני כתבתי מכתב לשלי בשמך...והתוודיתי"
"מה?! אבל למה? ואיך?"
"רן!! צא החוצה", זעקה המורה בתסכול רב.
לא האמנתי, רק בזכותו התממשה פנטזיה בת חמש שנים - להיות עם
שלי.

                                         

פרק ד' - הגילוי שלו

החלטתי שעכשיו אני כבר מעריך את יוני הרבה יותר, ושאפילו אעזור
לו בפעם הבאה שהערסים המתועבים האלה ייטפלו אליו.
כמובן שזה קרה עוד באותו יום, כמובן ששברתי את החלטתי ולא
נקפתי אצבע, אבל לאחר שהם סיימו איתו ניגשתי אליו:
- "תגיד יוני, אף פעם לא שאלת את עצמך למה הם נטפלים דווקא
אליך, או למה יש לך כזה מזל נאחס?"
- "פעם עוד הייתי שואל, היום כבר קיבלתי את רוע הגזירה"
- "אני לא מבין, אתה תמיד מסתכל שמיים, למה אתה לא עושה כלום
בשביל עצמך?"
- "היום אני מסתכל לשמיים, אני כבר לא כועס ולא עצוב, אני מבין
שאלוהים החליט לתת לי את התפקיד הכי נעלה שיש"
- "מה זאת אומרת?"
- "אני מלאך", הוא ענה
- "מה??"
- "אני מלאך, אני מרגיש אנשים וגורם למשאלותיהם להתגשם"
- "רגע, ואם אתה מלאך", לא ידעתי אם ללעוג לו או להאמין שהוא
באמת חולה נפש, "קרה שנפגשת עם אלוהים?"
- "לא, אף פעם לא נפגשתי איתו, אולי רק בחלום"

זה היה כבר יותר מדי, הסתלקתי משם, מצד אחד הוא טוען שהוא
מלאך, וסיפק לי מספיק סיבות להאמין שהוא מטורף לחלוטין.
מצד שני, הוא סידר לי את שלי, משהו שאני לא הצלחתי במשך חמש
שנים לעשות, והוא עוד עשה זאת די בקלות.
היה ברור לי שהוא לא באמת מלאך, אבל חשבתי שאולי יש אנשים שזה
באמת ייעודם בחיים - לעשות טוב לאחרים.
אחרי עוד כמה ימים שהערסים התעללו בו הגעתי למסקנה שלא.
יוני חייב לעמוד על שלו, לשאול את השאלות שהוא הפסיק לשאול
ולהעמיד את הערסים ההם במקום, וגם את עצמו.

                                         

פרק ה' - המלאך עוזב

תפסתי את יוני באחת ההפסקות, משום מה מאור ואלי המטומטמים לא
באו להרביץ לו הפעם.
- "יוני, אני חושב שאתה מזיין את השכל"
- "מה??"
- "כן, כן, אתה לא מלאך ולא בטיח, אתה צריך לעמוד על שלך, אתה
צריך להפסיק להסתכל למעלה, כי לפעמים אני קולט את העצבות
בעיניים שלך, ואני מבין שיש עוד תקווה ואתה חייב להיאחז בה",
סיימתי נאום שהיה מאוד מרשים מבחינתי.

- "אולי אתה צודק, אבל זה מאוחר מדי בשבילי", הוא גימגם, ואז
הסתלק.
- "יוני, זה לא מאוחר!", צעקתי, אבל הוא הלך כבר.
שבוע עבר ועוד שבוע, שומדבר לא קרה, אני לא דיברתי על שיחתנו
האחרונה וגם הוא לא.

יום אחד שמעתי צעקות והרבה מהומה בחצר בית ספר...
יוני עמד שם עם אקדח בידו, סביבו מעגל גדול ומבולגן של תלמידים
ומורים, מאור ואלי שכבו שם בוססים בדמם, יוני ירה בהם.
התקרבתי אליו וצעקתי: "יוני, מה אתה עושה?"
- "צדקת, רן, אני לא צריך לקבל דברים כמובן מאליו, אני צריך
לשאול את השאלות, אני מסכים איתך עכשיו, ואני הולך לבקש את
התשובות מאלוהים, אני רוצה שתדע רן, שאולי בעצם אתה היית המלאך
שלי, תודה על הכל"

הוא הביט אל השמיים וירה לעצמו בראש.

                                       

אפילוג

מאור ואלי מתו על המקום, זה לא הזיז לי, הם מקבלים את מה שמגיע
להם בגהנום, כך סיפר לי יוני, שעלה לשמיים.
לפעמים הוא בא אליי בחלומות, שם לשנינו יש כנפיים והילה מגניבה
וזוהרת מעל הראש.
יוני אומר שאלוהים רצה אותו תמיד לצידו, לפחות כך אלוהים אמר,
ויוני החליט שזו תשובה מספקת.
ובכלל עכשיו טוב לו, ולא אכפת לו שהוא מת.
הוא מעולם לא הרגיש חי יותר.