טוב, אז הנה, המון זמן לא כתבתי, וקר לי ואני מתה לישון, אבל
אני רוצה לכתוב. אני יושבת סחוטה בעייפות, בגלל שלא ישנתי כבר
כמה ימים כמו בנאדם, ואני מנסה לארגן את המחשבות שלי כדי לכתוב
מה אני מרגישה וחושבת. זה הולך יותר מהר ככה מאשר לכתוב ביומן.
גם יותר מהר וגם יותר נוח. הרי כואב לי כשאני כותבת. רעות איתי
בטלפון עכשיו ואני מנסה לעשות כמה דברים ביחד. יש זיכרונות
ופלאשבקים כל הזמן שמטרפים לי את השכל. אני לא יודעת מה לעשות
יותר. אני לא מצליחה לישון, ואני לא מצליחה לקום בבוקר. ואני
לא מצליחה להתרכז, ואני תזזתית בצורה בלתי רגילה. אני כל הזמן
חייבת לזוז, או להזיז משהו. אלון החזיר אותי היום הביתה
מהלווין, ודיברנו בדרך, והיה לו טון כאילו ממש אכפת לו ממני,
והוא רוצה להקשיב ולעזור. סיפרתי לו ככה על קצה המזלג מה קורה
איתי ומה קרה לי בחיים הקודמים, והייתה לי הרגשה כאילו הוא אחד
החברים הכי טובים שלי שאני מדברת אתו כל יום. חמוד. נשבר לי
מהחיים שלי. נמאס לי מהסגנון חיים הזה, נמאס לי לחיות במצב
התלוי הזה. אני צריכה שמשהו ישתנה במצב המוזר הזה. ואני כל כך
מפחדת מהשינוי. אני  מפחדת מהיום הולדת שלי. אני לא רוצה שהיום
הזה יגיע. יש לי את כל הזיכרונות משנה שעברה ומלפני זה
שמטריפים לי ת' שכל. ומה אימא שלי תעשה ביום הולדת שלי? היא
תתקשר? ואיך אני אמורה להתמודד עם זה? ואם היא לא? מה אז, מה
יקרה אם היא כן תתקשר, איך אני אמורה להתמודד עם זה? אם זה
שאימא שלי לא מתקשרת אלי ביום הולדת שלי? וסבא וסבתא? ועודד
וציפי? מה אז? איך אני אהיה אמורה להתמודד עם כל זה? למה כולם
חושבי שאני מסוגלת להתמודד עם כל הבלגאן הזה בחיים שלי? אני
פשוט לא מסוגלת לבוא ולהתמודד עם כל הטירוף הזה שחקוק לי עמוק
בתאים הקטנים במוח ורודף אותי בכל דבר בחיים האלה. אני לא
יכולה להתמודד עם כל זה. אולי אני יכולה, או יכולתי עד עכשיו.
אבל עכשיו אני כבר לא ממש יכולה להתחיל להתמודד עם זה. זה מקשה
עלי ורודף אותי. פשוט נמאס לי. והדבר היחידי שעוד מושך אותי
למעלה זו התקווה המשונה הזאת, שאני לא יודעת מאיפה היא צומחת,
שבשלב מסוים, יהיה לי  טוב בחיים. בשלב מסוים יהיה לי טוב,
ותהיה לי שפיות, ואהבה וילדים שיאהבו אותי ואני אוהב אותם.
ובסוף אני אוכל לעמוד על הרגליים לבד ולא להיות תלויה ולא
להיות רדופה על ידי הטירוף הזה.
וזה מה שמשאיר אותי בחיים. אם לא הייתי  מאמינה בתקווה הזאת,
או בחזון הזה, הייתי הורגת את עצמי. הגעתי למסקנה שאני לא
יכולה ללכת למטווח. אם מישהו ייתן לי אקדח, אני אירה לעצמי
בראש. לכן אני לא אלך למטווח. אני לא באמת רוצה למות, אבל אני
מפחדת שבאותו הרגע יהיה לי שבריר של אומץ ואני אעשה את זה.
זהו, עכשיו אני אלך להתמקד בשיחה שלי עם רעות, ואחר כך לישון.
עברו כמה ימים מאז שהתחלתי לכתוב את זה, ושוב אני מרגישה צורך
לפרוק. נכון שאני כותבת כל יום ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום
ביומן שלי, אבל לכתוב על המחשב זה משהו אחר, זו תחושה אחרת. זה
מין סוג של טיהור ולא רק פורקן. השבוע הזה התחיל דווקא טוב. רק
שאלוהים ייתן לו להמשך ככה. יש מחר לווין. כל יום יש משהו אחר.
ואם לא היה את המשהו האחר הזה לא הייתי  מצליחה להחזיק מעמד.
עוד שבועיים בדיוק יש לי יום הולדת. פיכחסה, שרק יעבור כבר.
אנחנו אמורים ללכת למטווח יום אחרי היום הולדת שלי. כמה
סימבולי זה יהיה אם אני אמות יום אחר כך. למה אני בכלל חושבת
את הדברים האלו?!? זה לא   בסדר. אם אני  חושבת על זה ברצינות,
אין שום דבר ממש רע בחיים שלי, להפך. בתיאוריה כאילו עשיתי
לעצמי משהו הרבה יותר טוב.  
אז למה אני לא מרגישה ככה? אם זה כל כך טוב, למה אני מרגישה כל
כך  חרא? למה אני מרגישה כל כך נורא כלפי עצמי, כלפי האדם
שנהייתי? אני אמורה להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש נכון, וטוב, אז
למה לעזאזל אני לא מצליחה? אלוהים, תעזור קצת, לא יקרה לך
כלום, ולי יקרה המון.