קולו של הרב עדיין הסתלסל באוזניה.
אני מכריז עליכם בעל ואישה... אתה רשאי לנשק את הכלה...
היא ידעה, ברגע ששמעה את המילים, שעשתה טעות.

גופה כאב, נפשה זעקה. כל יישותה התמרדה, אך היא שתקה.
על טעויות גדולות משלמים בגדול...
והנישואים הללו הם רק ההתחלה שבצרות...

אנט ישבה ליד השולחן במטבח, שותה תה בלימון. היא הייתה מותשת.
הבחילות בבוקר זה לא משהו שקל לחיות איתן, חשבה. טוב שזה ייגמר
עוד מעט.
לפתע הופיע רון בפתח המטבח. "תחזרי למיטה!" פקד עליה.
"רון, מאוחר יותר, בבקשה. אני לא מסוגלת לקום" התחננה.
"אמרתי" סינן "תחזרי למיטה!"
"מייד" היא לגמה במהירות את כל הנוזל בכוס, וקמה.

הוא שוב החל ללטף אותה, כולו מוכן ולהוט. אך היא לא הייתה
מסוגלת.
"התחתנתי עם אישה לא עם בול עץ" תפס רון בשורשי כפות ידיה.
"אילו כל מה שרציתי היה מסתכם בזיון, הייתי פונה לזונה"
"אני מצטערת" לחשה, והכריחה עצמה להגיב.

כשחדר לגופה, היא רק מצמצה לנוכח הכאב החד בין רגליה. זה לא
היה דומה כלל ללילה העדין שבילתה בין זרועותיו של דניאל.
הוא בעלך עכשיו, זאת זכותו, גערה בעצמה, וחוץ מזה אל תניחי
לעצמך לשכוח שהוא לא היה חייב לשאת אותך.
היא הכריחה את עצמה להגיב לו, אך כאשר התמוטט מרוקן מעליה,
עיניה נעצמו בהכרת תודה, אותה רון פירש כתענוג.
המין ביניהם התברר כעדיף על המכות. כך, לפחות, יכלה לחשל את
עצמה לקראת הבאות, ולהתנתק לחלוטין מגופה. כשהיכה אותה, לא היה
דבר שיכלה לעשות, כי לא ידעה מהיכן תבוא המכה הבאה.

דניאל לא יכל להאמין למראה עיניו. צבעוני על גבי לבן מלוכלך,
הייתה תמונה בעיתון - רון ואנט.
רון, החבר הכי טוב שלו, ואנט, אנט המתוקה והברה - עמדו
מחובקים.
והכיתוב! הכיתוב שמתחת לתמונה: "כבר לא רווק, נשוי, ועדיין
מבוקש. ביום שני האחרון נישאו רון רוזנברג ואנט קידמן ברוב
הדר. מזל טוב לזוג הצעיר"

הכעס לא אחר לבוא... עיניו הצטללו בזעם עיוור.
"כלבה. זונה. שקרנית. זבל" המילים נורו מפיו בקצב של רובה אם
16 במצב אוטומט, והיו אכזריות בדיוק כמו כדוריו.