ושוב הלילות הארוכים האלו ללא שינה תוקפים אותך. אתה מנסה
לישון אבל לא מצליח.

לפני שבועיים חגגתי את יום הולדתי ה 25. רבעון שלם עברתי. מי
היה מאמין. 25 שנה שעברו להם ככה בלי התרעה מוקדמת, בלי הזהרה
והכנה מראש. התעוררתי באותו בוקר והנה אני בן 25.

איך ההרגשה? די מוזרה האמת. אין בי שום תחושה של 'ואוו אני
גדול פתאום'. בעצם איך צריכים להרגיש כשמגיעים לגיל מעבר
מסוים? מה, ביום הזה אתה עובר שינוי מהפכני של 360 מעלות? הגוף
משתנה? הנפש? הנשמה? הפנים? הרגשות?
אז לא!

בעצם, אתה מחליף עוד מספר. עברת עוד שנה בחיים שלך, זה הכל.
בעצם, הבגרות שלך זה משהו נרכש עם הזמן והשנים ולא משנה בן כמה
אתה. אני מכיר אנשים בני 40 שעדיין מתנהגים כבני 18 וגם להפך.

איך אני יכול לסכם את 25 השנה האלו ולפתוח את חצי היובל בא? את
האמת שאם יכולתי לסכם במילה אחת אז המילה הזו לא נמצאת בשום
לקסיקון, מילון או מגדיר צמחים.

לפעמים אני מרגיש כמו ילד בן שלוש. כן באמת. ולא בגלל
ההתנהגות. בגלל הדמעות.

אני יכול למצוא את עצמי, לא משנה באיזה מצב יושב באוטובוס,
שוכב במיטה, רואה טלביזיה, ופשוט בוכה. ולא סתם בכי של שלוש
ארבע דמעות אלא פשוט בכי שטוף בדמעות, עם קול חרישי, מתקפל על
המיטה, מתפתל בתוך עצמי ובוכה.

אפשר להסביר את זה - אה כן הוא בן מזל סרטן, טיפוסים רגשניים
כאלו זה ברור. או - נו טוב, הבחור הרגיש הזה, כזה רכרוכי. אבל
אף אחד לא יודע, אף אחד לא מבין, אף אחד לא מצליח להיכנס לי
לתוך הראש ולהבין מה קורה שם בפנים. והחיים שלי הם מסכה אחת
גדולה. משחק - פשוט ככה.

כי בעבודה, בהרצאות, בהדרכות שאני מעביר אני יכול להיות הבן
אדם הכי מאושר ואפילו, איך לומר, הכי נערץ. ואני רואה את זה.
אני רואה את מבטי הערצה שמופנים אלי מכל עבר, גם מגברים וגם
מנשים, כל מיני מחמאות שמעיפים עלי 'בוא הנה שיחקת אותה', 'כל
הכבוד על הפרוייקטים', ' איזו הופעה דפקת היום ממש נראה כמו
דוגמן'.

ואני לא צריך את כל זה, ממש לא. לפעמים אני צריך את השקט שלי.
לקום בבוקר בדירה הקטנה שלי, להעביר את היום עם עצמי, להיכנס
לעצמי ולהכיר את עצמי יותר טוב כי אני לא מכיר את עצמי.ממש לא.
אז איך אני חי?

אין הגדרה כבר לצורת חיים ולדרך חיים שלי לאחרונה, פשוט ככה.

כשאני נכנס הביתה אחרי יום עמוס בעבודה אני מוריד מעלי את
המסכות, חוזר לפנים הרגילות שלי, למי שאני באמת, למה שאני
באמת. תמיד אמרו לי 'תלמד לעשות את ההפרדה' ואני באמת עושה
אותה. באמת. עד לפני שבוע.

ישבתי במשרד. מסביב היה רעש עצבני של טלפונים, אנשים צעקו
בקולי קולות ואז זה קרה - הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר. לא
התמודדתי עם זה בדרך שחשבתי שאתמודד. פשוט קמתי, יצאתי מהמשרד
החוצה, הלכתי לכיוון חדר המדרגות החשוך, ישבתי ופרצתי בבכי.
בכי שאני לא יודע מאיפה הגיע. פשוט בכיתי בהיסטריה.

ואז אחרי שנגמרו הדמעות חזרתי למשרד ומשם להדרכה של הכיתה שלי
כאילו כלום לא קרה. ועוד בעליצות אמרתי בפתיחת הדברים שלי,
'טוב נפתח בשיר'. אחלה מסכה.

ואני בוכה.

עדיין.

מקווה שיהיה טוב.

מקווה שדברים שחשבתי עליהם כשהייתי בן 17 לא יחזרו על עצמם. לא
יחזרו המחשבות האלו של אין מה לעשות ואין טעם להישאר כאן. לנתק
את הנשמה מהגוף ולעבור למקום יותר טוב. להיפגש עם אותם אנשים
שהלכו והשאירו אותי כאן.

אבל אסור לי לחשוב ככה.
אבל לבכות מותר...