החול הלח נדבק למדיי הצבא, הצהוב מתערבב בירוק הכה שנוא עליו.
אחרי שבוע ארוך בצבא-כל רצונו הוא לברוח-והוא איננו מכיר שום
מקום שבו ירגיש יותר חופשי מאשר חוף הים.
החוף מבודד מאנשים, פרט לכמה אנשים מבוגרים שבדומה לו מנצלים
את קרני האור האחרונות למנוחה אחרי יום עמוס.
הוא מתרומם, מנסה לנקות את מכנסיו, אך כעבור רגע נמאס לו והוא
מניח להם.
עולה על אוטובוס מספר 7-האוטובוס היחיד לשם.
ושוב, כמו בכל נסיעה, עולה בראשו השאלה מדוע האוטובוס מגיע לשם
בכלל-הוא הנוסע היחיד שעוד עולה לאוטובוס מדיי פעם.
ככל שהם מתקרבים למקום, האוטובוס נדמה כמתחמם. הנהג וכך גם הוא
לא מבחינים בהבדל הטמפרטורות-כנראה מתוך הרגל.
בדממת מוות האוטובוס נעצר, הוא יורד באיטיות-ללא שום רצון
להגיע ליעדו.
יורד מדרגה-מדרגה, מנסה בכל כוחותיו לעצור את הזמן, את התנועה,
אך בתוכו יודע שחייב הוא לחזור- הרי זהו ביתו שם.
המקום האפל לא השתנה כלל מאז הפעם האחרונה שחזר.
לא תמיד היה כך- פעם היה מלא אנשים, קולות נשמעו מכל עבר,
ריחות אדם התערבבו בריחות המקום.
וכעת, הכל שומם, החם ששרר אז במקום ירד, וכעת אין חם שם יותר
מאשר באילת בקיץ-וזה במקרה הטוב.
זורק את הקיטבג לפינה מבודדת כלשהי, מתיישב על האבן הקרה ותוהה
כיצד העולם התקלקל עד כדיי כך.
ביום חמים אחד הם החליטו לשבות, עשו מרד. כל עובדיו הנאמנים
ברחו מפניו-עזבו לעבר העולם האמיתי, השתרשו שם למעלה.
וכעת, הוא; נסיך המוות, שליט הגהנום- צריך  לשרת בצבא שלהם,
ועוד (מתוך חובת התפקיד) לחזור למקום השומם הזה, שפעם היה כה
חמים (168 מעלות צלזיוס).