חלק א'.

(אלה אשר יתקשו בלהבין את הפסקה השניה ישמחו לקרוא את
המונולוג הבא אשר מרחיב באופן נאה מאוד את המקרה;
http://stage.co.il/Stories/41348)

29.12.01

מקרה כואב של טרגדיה, כנראה.
לעולם לא שמחתי על עצמי ותמיד ידעתי שאני רשע ודפוק ולא חושב
אבל תמיד התמודדתי עם זה, הרגשתי רע הרגשתי לא נחוץ הרגשתי
מאוהב ותמיד ידעתי שאני צודק.
בכיתי צרחתי כעסתי ישנתי אבל תמיד האמנתי לעצמי שיהיה טוב, תמי
ידעתי שאני צריך לכתוב את זה ואולי זה יעזור לי, קצת.
נו אז מה, החיים שלי התחילו רשמית בכיתה ח', אולי הייתי יותר
מרוחק קצת לפני וכד' והצלתי להתחקות לאחותי ולחיים אחרים ולצאת
לסנטר או להיות מגניב אבל זה לא היה כך יותר.
מסיבה מוזרה פשוט אנשים מתחברים אחד לשני ובגלל זה ראיתי אותה,
זה לא הבכי הזה, ראיתי אותה ואז נפרדנו וזה לא עקרוני ואז כל
סמטוחה הזאת של כל החברים שלי וכל החברות שלה ואני לא יודע
יותר מה הולך איתי או עם כולם. כולם השתנו או השתעממו, פיסית
וכך נפשית- מצד אחד אני שמח בשבילם ובשבילי מכל מיני סיבות אבל
גם מסובך ודיי מתגעגע, אני ממש מסכים עם החוק של השינוי של בני
האדם.

אז טוב, הסקתי לבד שאני רשע ודפוק ומגעיל, יש כמה סיבות
שמאשימות אותי וגם לפעמים אני לא אשם מה לעשות, ניסיתי לעשות
את הטוב ביותר בשבילי- להיות יותר נחמד-יותר חברותי.
נו אז, אז התחלתי לכתוב יותר, הורדתי הילוך- נהייתי קיצוני,
ציני קיצוני,  עייף ושותק- לא רציני.
השוני נבע מהכאב, מהשוני עצמו, שכחתי מעצמי ופשוט שקעתי בעבודת
מחתרת שקטה, עצובה ומתוחכמת.
היו לי כמה כישלונות בדרך וכמה טעויות, אבל בסוף האחדתי עם
העצמי הנכון ושיניתי הכל, ולפתע חזרתי לדבר עם אנשים, באותו
אופן שמתגעגעים לאנשים חצי שנה, גם אוהבים אותו יותר בחזרה.
אז מה, נו..ניצלתי הזדמנות בשיטת הכבשים, נהייתי נחמד וקיטשי
ונורא נורא נחמד, ממש נחמד, נחמד שזה מגעיל.
ידעתי שזאת הדרך היחידה לכבוש את העמדה, להגיע למטרה, לפגוע
בנקודה האדומה.

אז וואלה, הצלחתי, מוזר עד כדי כך, אבל לא נורא.. ואחלה, פשוט
דיברנו וזה היה נחמד, היא לא ידעה שאני אוהב אותה ואני ידעתי
מאוד שאני אוהב אותה, איתה לא ידעתי שום דבר.
נו אז ניסיתי ודיברנו וכולם כעסו עליי וכל מיני סיבות וממש
השתנתי יותר ונהייתי נחמד וחמוד והכל, והתקרבנו ואפילו הכל היה
מוזר והתקרבנו וגיליתי פתאום שהיא רוצה מישהו, למה דווקא אותו
לא ידעתי, אבל פשוט.
אני אהבתי אותה כל הדרך, ממש כל הדרך, ידעתי שאני אעזור לה כי
היא לא רוצה אותו וגם כי אני רוצה אותה- פוליטי או אידיאולוגי,
לא יודע.
אז זה הלך, קצת טוב..ואז פתאום החלטנו לצאת, היא סבורה שהיא לא
אוהבת אותו יותר.
התנשקנו לפני, היא ביטלה הכל, החליטה שהיא עוד רוצה אותו
וכעסתי לאללה, לא יכלתי עם עצמי, ממש נפגעתי.
כמו דפוק פראייר המשכתי בחיים שלי והמשכתי איתה וחזרנו לדבר
והיינו ממש ממש ממש קרובים, ופחדתי שוב אבל הייתי חמוד ונחמד
וקיטשי, ואהבנו, מאוד.
ואיך שלא, בדיעבד, הצלחתי וידעתי שאיתה ארצה להיות, ופשוט אז
המשכתי וחזק וניסיתי יותר ויותר והחלטנו והיא אמרה לי שהיא לא
אוהבת אותו יותר.
היא אוהבת אותי, אז החלטנו להיות ביחד, לנצח.
ואיזה נצח איזה בטיח, עבר חודש, נו, אני אוהב אותה ומתגעגע כמו
משוגע ורק רוצה לנשק אותה עוד, אני כל הזמן חושב על מין אבל זה
לא עוזר, אסור.

והיא עכשיו נפגשת עם זה מהקיץ, ואני מפחד ממה שיקרה, ואם היא
עדין רוצה ואם אני עדין רוצה ואם אני מפחד ולא יכול יותר לחשוב
או לשאול, נמאס לי מזה, אני רוצה שהיא תהיה רק שלי- אבל אסור.
מהראשונה לא אכפת לי, זה היה בטעות, מהראשונה כאן לא אכפת לי,
היא היתה ספתח טוב מאוד, מוזר אבל טוב.
אכפת לי רק ממנה, זה טוב, אני רוצה..ואני לא יודע מה יקרה.
אני לא אצור לעצמי סיפור או המשך..אני לא אנחש מה יקרה, אני
אהיה אופטימי, מאוד אופטימי- יש לי הרבה רעיונות ואני אמתין
לדבר האמיתי, ייכתב כאן, ייוודע ע"י עצמי, מילה במילה, כאב
ושמחה.

חלק ב'.

3.1.02

קשה לי להגיד דברים כמו "אמרתי לך" ואו דברים כמו "ידעתי שזה
יקרה" או כמו "חשבתי יותר מדיי על העתיד ועל מין, טיפש", שום
דבר לא יעזור.
אני יודע יופי שאני אוהב אותה, אוהב מאוד.
וכך גם חשבתי שהיא והיא חשבה כך אולי, אבל הייתי פשוט טיפש.
זה לא שראיתי אותה סתם עומדת בפינת הרחוב והכרנו בשביל הריגוש,
זה היה דבר יותר מזה- משהו כמו חצי שנה של כאב ורגש, ניסיון
להצליח- דבר ראשון לך, לשפר את המצב שלך ולעזור לך בבעיותיך
ואחר כך לתקן את בעיותיי- כל הקטע שהייתי מאוהב חצי שנה, רציתי
רק בך.

נו טוב, אני מחביא את הנשוא בעניין, טוב, כמו שידעתי- נפרדנו.
זה לא נפרדנו כזה קיטשי או עצוב, זה יותר בן תמוה לכואב, איך
שלא היא אמרה פתאום שהיא רוצה להיפרד ממני, אמרתי בסדר.
לא יכלתי להגיד דבר אחר, לא לרדוף אחריה ולא להתחנן לחסדיה
האהובים.
אני לא כזה בדרך כלל שיתחנן או יבכה או שיכאב לו, אני טיפוס
ציני בטיפוס מקורי- הכאב לא ישקע עמוק במוח.
וכך יש הטוענים שה"לב" והמוח תמיד מתנגדים, ותמיד הזין נותן
זכות וטו, זה בדרך כלל נכון ואין מה לעשות עם זה.
אז נפרדנו- מצד אחת חשבתי לעצמי שזה חכם ונכון ובכל מקרה, וכך
אמשיך בחיי הרווקות שלי. המשכתי בחיים כמה ימים ואני שמח
מהרגיל, או שבכוונה או שפשוט זה ככה, זה מוזר.
ה"לב" שלי אומר לי עדין שאני אוהב אותה בכל כולי ומתגעגע אליה
נורא, אך הלב אינו יכול להתמודד עם תירוצים או עם סיבות לא
הגיוניות, הוא רק יכול להכחיש.

וכך אני במלחמה עצמית כבדת משקל כבין המוח לבין הלב על הזכות
להמשיך בחיים שלי, אני לא ידוע מה לעשות..היא פשוט החליטה שהיא
לא רוצה אותי.
אחרי כל מה שעשיתי בשבילה ואחרי כל מה שעברנו, פשוט נגמר, לא
עשיתי שום רע חוץ מלאהוב אותה- אז למה אני מרגיש אשם?
אני מרגיש אשם כי אני זכר ואני טיפש, כי אני אהבתי ועכשיו אני
מרגיש שהיא לא, ובעצם ככה החיים ואני לא מתמודד איתם.
איך אני יכול להמשיל מערכת יחסים של חצי שנה להרג חי, הרי
זכותה להיפרד ממני ולדרוש בידידות וחובתי לקבל הפרידה.
אין לה שום זכות לדעת שאני כבר לא אוהב אותה, זה לא יקרה
בקרוב.
אז מה?- אולי היא או כל אחד קורא את שורתי אלו וחושב כמה פתטי
או אדיוט הייתי בהרבה מקרים ויגיב בצורה מזוויע, מה לעשות,
החיים שלי פשוט מתוכננים כסדרם לידע וכוח וכך לפי רצוני,
דרכי.
אין זאת הפתעה שרשמתי הקטע הנ"ל, חלק א', כארבעה ימים לפני
הפרידה, פשוט הרגשתי את זה באוויר.
כל ה"אני אוהבת אותך" ו"כמה כיף שאיתי איתי שם" והכל, לא שווה
לדבר אחר, פשוט ידעתי שהכאב יהיה חזק ויהיה קרוב.

אז אם כך, היינו חברים צמודים בחודשיים האחרונים של השנה, כי
ידעתי שזוהו נובמבר אשר החיל את הדרך ודצמבר את הטמטום שלי,
וכך איך שראיתי כל שנה יש את האחת שעושה לי את זה תרתי משמע,
ותמיד אני נכנע ומשתנה. אין העתיד חוזר אלא רק אני הדפוק הזה
שעושה לעצמי רע, שפשוט לא נכנע תחת לחץ ההגיון, פשוט לא מוותר
לצאת מהדבר הנכון בעולם.
זהו החודש האחרון בשנה שלי, דצמבר, ולא ידעתי שיהיה טוב ממנו,
כל-כך ידעתי שיכאב וכל-כך ידעתי שאני אוהב.
וכך איך אתרפא ולא אדע? ולא אחשוב יותר על הכאב או עליה, אפילו
אצליח לראות בך כידידה?.
לא יודע, פשוט לא אדע, אולי זה יעבור מעצמו ואולי פראיירית
אחרת שתרצה אותי תעשה את זה ואז שוב תזרוק אותי, ומעגל החיים
חוזר חלילה ואין לי דבר לעשות כנגדו חוץ מלשתף פעולה ולהתעלם
מכל הסופות המרים לעצמם.
ולא זה לא הסוף, אני יודע שזה ימשיך טוב לכיוון שלי, כי אני
הכיון היחיד בחיים שלי ואני אתעלם מהכל ואלחם בכל לפי דרכי
שלי, וכמו אז, כמו עכשיו- ידעתי שיקרה הדבר פעמים; לא סומכים
על זבובים מתים ולא אוהבים אנשים כפולים.
חלק ג' אני מניח שלא יהיה בקרוב אולי בסוף, אולי גם נזדיין
והכל, אולי יהיה יותר טוב וכמו כל ה'אולי' שבחיים אין אולי
אמיתי, כך שלא אדע ולא אהמר, רק אשתוק בתוך עצמי ואמשיך
בהתלהבות הרגילה ובציניות המטומטמת, רק אל עצמי, ממני אל השאר-
עד שיבוא השינוי הבא. ואיך שלא- זה נחמד.
היה נחמד לנשק ולאהוב אותה.
באמת- לא אשקר, הכל היה נחמד.