נועה ואוריאל ישבו מחובקים. לנועה היה קר, אז אוריאל חיבק
אותה. הם צפו בשמיים. ציפו. לפתע התחיל מטר של כוכבים. כוכב,
עוד כוכב. נועה התרגשה. היא מעולם לא חוותה כזה יופי. היא יכלה
להישבע שהיא הרגישה את הדמעות בעיניים שלה. עד שהיא נזכרה. היא
הסתכלה הצידה וראתה שהיא לבד. שאף אחד לא מחבק אותה. שהיא
בבית, מתחת לשמיכה, שנעים לה. שהיא רואה חדשות משמימות
בטלוויזיה. עד שהיא נזכרה שלא נעים לה בכלל. ושבלי אוריאל קר
לה וריק לה. ושוב היא הרגישה דמעות בעיניים. עכשיו היא בכתה.
בכתה לתוך השמיכה שחיממה אותה. היא קמה. השמיכה נפלה. היא רצתה
שיהיה לה קר. משהו בפנים קיווה, שאם יהיה לה קר, אוריאל יבוא
ויחבק אותה. אוריאל אף פעם לא חיבק. היא הלכה למיטה. השמיכה
נשארה בסלון, היא ישנה בלי שמיכה. רעדה. אולי מקור אולי מבכי.
האם הפסיקה לבכות? היא לא ידעה. היא רצתה לבכות עוד ולא
הצליחה. בסוף היא נרדמה. או שלא. אבל פתאום היה בוקר. והייתה
לה שמיכה. והכרית כבר לא הייתה ספוגה בדמעות. היא הטילה ספק
שהכל קרה. שהיא אף פעם לא אהבה את אוריאל, שהיא אף פעם לא
הייתה לבד. ואף פעם לא היה לה קר. היא כמעט חייכה. אבל אז היא
ראתה את העיתון עם החדשות המשמימות של אתמול. ושוב נהיה לה קר.
היה חורף. היא שנאה את החורף. החורף צמרר אותה. היא רצתה להיות
חולה. משהו בפנים קיווה שאם היא תהיה חולה, אוריאל יבוא לבקר
אותה בבית. אוריאל אף פעם לא ביקר. נועה הסתכלה בארון. ראתה את
כל הבגדים המשעממים שלה. היא קיוותה שאם היא תלבש משהו מעניין,
אוריאל ישים לב אליה. אוריאל אף פעם לא שם לב. היא רצתה ללבוש
קצר. היא רצתה שיהיה לה קר, ושהיא תהיה חולה, היא רצתה להיות
מיוחדת. היא אף פעם לא הייתה. נועה שמה ג'ינס וסוודר. פיזרה את
השיער וחייכה למראה. אבל המראה לא חייכה חזרה.
נועה יצאה לבית ספר. הרוח הקרה הצליפה בפרצופה. היא קיללה כל
צעד. היא לא רצתה להגיע לבית-ספר. היא כל הזמן האיצה בעצמה
להסתובב לצד השני. היא אף פעם לא הקשיבה. נועה עמדה להיכנס
לשער, ואז הסתובבה והתחילה לרוץ לצד השני. בכיוון ההפוך הרוח
לא הצליפה בה עוד. הרוח הייתה לצידה עכשיו, עודדה אותה במשך
הדרך. עכשיו נועה רצה מהר יותר. מהר יותר. היא עצמה עיניים.
היא המשיכה לרוץ. היא כבר ידעה שהבית ממנו יצאה מאחוריה. היא
הרגישה שהיא עומדת להיכנס למקום חדש. פתאום היא התחילה לפחד.
משהו אחז בה, ניער אותה, ביקש ממנה לפקוח עיניים, התחנן כמעט.
נועה פקחה עיניה. שער בית הספר עמד מולה. נועה רצתה לבכות, אבל
אתמול היא בכתה יותר מדי. נועה רצתה לראות את אוריאל. רק לראות
אותו. אולי לחייך אליו. נועה כבר לא יכלה לחייך. וגם לא לבכות,
לפחות לא היום. היום לא בוכים! היום חזקים. לעיניים אין מספיק
דמעות, צריך לשמור קצת לאחר-כך. נועה נכנסה לכיתה. היא ישבה
במקומה. לירז ישבה לידה. לירז חייכה לנועה, נועה חייכה ללירז.
אבל בפנים היא לא חייכה. היא רצתה שלירז תהיה חולה. משהו בפנים
אמר לה, שאם לירז לא תבוא, אוריאל ישב לידה. אוריאל אף פעם לא
ישב. התחיל לרדת גשם. נועה חשבה שהשמיים בוכים במקומה.
נועה התחילה ללכת. יצאה מהכיתה. היא חשבה שהיא שמעה את המורה
קוראת בשמה. אבל היא לא הייתה בטוחה אז היא המשיכה ללכת. היא
רצתה לראות כמה זמן היא יכולה ללכת ישר, בלי לפנות. היא המשיכה
ללכת. הקו הישר הלך ונמתח. היא ראתה את אוריאל מולה. דמותו
המטושטשת הלכה והתבהרה. היא כבר ראתה את הליכתו. את גופו. את
פניו. את הפה שלו. את נקודת החן שעל סנטרו. נקודת חן קטנה. היא
ניסתה לחייך. אבל היא לא הצליחה. ליבה פעם במהירות. היא ניסתה
לשאוף אויר. אוריאל אף פעם לא נשם. עכשיו היא ראתה את עיניו
החומות. ועכשיו לא ראתה אותו כלל. היא המשיכה ללכת. היא הרגישה
שהקירות סוגרים עליה. שהמסדרון הצר שלה הולך וקטן. היא רצתה
להסתובב ולברוח. ללכת לאוריאל. אבל לא הצליחה. היא המשיכה,
התקשתה לנשום. היא קמה.
"נרדמת" הוא אמר לה "כמעט פספסת את הכל". הוא חיבק אותה. היא
השעינה ראשו עליו. והחלה לספור כוכבים.