דמעה אחת. זה כל מה שהצלחתי לסחוט בשבילך.
נכון, אז אתה כבר מת, ונכון, כבר זלגו לי הרבה דמעות עליך, אבל
זאת הייתה דמעה אמיתית, דמעה מרוכזת. דמעה שמכנסת בתוכה את כל
הכעס, העצב, האהבה, הזיכרונות - את המהות שלך. דמעה שמרכזת הכל
עליך.

נכון יכולתי אולי לסחוט עוד דמעה או שתיים, אבל אולי הכעס
והרטינה כלפייך לא אפשרו לי לבכות יותר, או שאולי הרגשתי שאין
לי זכות לבכות עלייך, כי לא הכרתי אותך מספיק טוב.
לא יודעת, אני מבולבלת.
אני מנסה לתת לזה לעבור, לשכוח, אבל אני לא רוצה לשכוח.
אני רוצה לזכור ולהנציח אבל אני לא רוצה לחיות עם נטל.
אני לא יודעת מה לעשות, לרגע אני שמחה ולרגע אחר בוכה
משטויות.
תראה מה עשית לי, אפילו כשעוד היית בחיים לא הצלחת להשפיע עליי
ככה, אבל עכשיו כשאני יודעת שאני לא אראה אותך יותר, אני בוכה
- זה טיפשי!!
למה לא עשיתי את זה כשזה עוד היה משנה לך משהו, כשזה אולי עוד
היה מזיז לך משהו בדרך מחשבה. אבל אני ברוב טיפשותי עושה את זה
כשזה כבר לא משנה.
למה???
למה אתה עושה לי את זה?, בסדר, אולי הייתי רעה לפעמים, אבל גם
אתה, וזה שאתה כבר לא פה זה לא נותן לך עליונות עליי. ואולי
בעצם כן??
אולי הדמעה המרוכזת הזאת, האחת הזאת, תגרום לי איכשהו להתגבר
ולהמשיך אבל בכל זאת תמיד לזכור את הדמעה הזאת, הדמעה המרוכזת
הזאת, שהכילה הכל עליך.

ילד, בבקשה תשמור על עצמך, ואם באמת יש חיים אחרי המוות אז
בפעם הבאה אל תלך לפני שאתה נותן לאנשים לבכות עלייך, לשנות לך
משהו....

תחייה...