המסע

נוסע הייתי מאז ומתמיד בעניינים רבים בכל רחבי העולם. פה
הזדמנות לאיזה רווח מזדמן ושם איזו עסקה אפלה וצדדית. אולם גם
צד אנושי יש לחיים כאלה היות שלא כל שעות היממה מנוצלות לעשיית
רווחים.
בעברי הייתי עדיין אחוז סנטימנט ( הגם שפגע בי לא פעם )
ושילבתי בנסיעותיי את התחושות הנעימות המתגלות אך ורק לנפשו של
נוסע הנמצא רחוק מביתו, והוא רשאי להביט סביבותיו כרצונו,
ולהבין כרצונו כל מעשה שנעשה. כך היה כאשר הגעתי לעיירה
צפונית, באחת מנסיעותיי התכופות בענייני דיומא. שהיתי כשבוע
ימים בבית עץ מחומם באח במרכז העיירה, במקום השמור לאוהבי
דרכים, וסידרתי את חפציי בארון בחדרי כדרך שעושים טיילים
מנוסים, סידור שיש בו נוחות אך עם זאת ארעי; בחרתי באזור כפרי
למרות הצורך לבצע את עסקיי בעיר הגדולה הסמוכה. ביקשתי לעצמי
שקט רגוע שכמותו ניתן למצוא אך ורק בעיירות קטנות וכך מצאתי את
עצמי במקום שכוח אל ויפה זה.
הגעתי מדרך ארוכה ומייגעת בשעת ערב מאוחרת, אך מצאתי בקבלה
אישה נחמדה ובעזרתה תיקנתי את כל אשר היה עלי לתקן מראש על מנת
להסדיר את שהייתי במקום. אחר-כך חבשתי את כיסאי, שהוצע לי
במקום של כבוד ליד ראש העיירה בכבודו ובעצמו. ראש העיירה סעד
את לבו כבכל ערב וערב בחברת בני משפחתו, פקיד העיירה, השוטרת,
ושני אזרחים נבחרים. בכל ערב נבחרו שני בני מזל אחרים מתושבי
העיירה לסעוד על שולחנו של ראש העיירה והתמזל מזלי ונאמר לי
ששני האזרחים המסובים לשולחן ראש העיר בערב בואי אכלו כבר על
שולחן זה רק לפני ימים אחדים, והנה הוקדם תורם והם הוזמנו
בשנית במיוחד עבורי. אלו היו התושבים הוותיקים ביותר בעיירה,
ממקימיה ובוניה, מטובי בנייה ומיטב עתידה. צירופי לשולחן שאליו
הסבו נחשב לכבוד רב.
ובכן, איש לא הניח לדעתו הפזורה לגעוש עקב תזוזת מחוגי השעון
המעיקים, ולראייה, התבקשתי לנהוג כמנהג אנשי העיירה, להסיר את
שעוני ולהסיר כל דאגה מלבי.
ואני, שזכרתי כי עלי להיות בעיר הגדולה מוקדם בבוקר שלמחרת, לא
יכולתי להסיר דאגה מלבי; אולם טוב לבם של אנשי העיירה השמחים
ומאור פניהם לא נתנו לי לסרב לבקשתם.  וכך קרה שאת הערב הראשון
במסעי עשיתי במסיבה שנמשכה לילה שלם.
סופרו לי סיפורים רבים וטובים על כל אחד ואחד מבני העיירה
והועלו באוב כל אותן פרשיות מביכות ומצחיקות - לב לבה של
העיירה הקטנה, ושהגיעו עד ללשכתו של ראש העיירה, בתפקידו
כשופט. לעתים בשל העדר גוף שיפוטי במקום, ולעתים משום שרק בעל
הסמכות העליונה, קרי ראש העיירה, היה יכול לשפוט ולפסוק, הובאו
הסוגיות העקרוניות אליו. והוא, דעתו הייתה מקובלת על כולם כבר
שנים ארוכות ורבות. בדרך כלל לא אבו בני המקום לנסוע אל העיר
הגדולה ולערב בענייניהם אנשים זרים. לכן שמחו הכול לפתור את
הבעיות בתוכם פנימה, בעיירה.
בבוקר קמתי עם זריחת החמה ויצאתי לסיבוב של בוקר בעיירה הקטנה.
סיבוב מוקדם מאד, אך לא יכולתי  עוד להוסיף ולישון לאחר מעללי
הלילה שעבר, וכבר השלמתי עם העובדה שכנראה לא ארבה לישון בימים
הבאים כאן, בחלק זה של העולם.
שדרת עצים יפה לה לעיירה הקטנה, אף-על-פי שאם תישען לרגע,
למנוחה, על גזעו של העץ הראשון, מיד תיווכח לדעת כי הנה גם העץ
האחרון אינו רחוק ובעצם אין טעם במנוחה הזו כלל.
ובכל זאת, מיד עולה ומשתלטת עליך מין תחושה מוזרה ויפה שהנה
שדרת עצים זו היא מסע בזמן, מעין מונומנט נצחי של זמניות. שהרי
מי שעובר כאן עושה זאת אך לזמן קצר, ולו רק בשל הדרך הקצרה,
אולם כבר ראיתי כאן, בשהייתי הקצרה, כי תושבי העיירה עוברים
בשדרה זו בחרדת קודש, כאילו היו אלו המרצפות המובילות אל
בית-המקדש, וכאילו איזה גזר דין ייפסק בסופה של הדרך ( ובכל
זאת יש לציין כי לא כל המרצפות היו שלמות, מפאת עונייה של
העירייה ). לא יכולתי לחוש אחרת!!!. במקום, הס מלהזכיר זאת
בקול, קיימת תחושה של הווה מתרחש. הנה תורי להיכנס אל השדרה,
אמרתי לעצמי, ושכך יימס הדיו על הנייר, שלחתי צעד בטוח קדימה
לנצל את תורי, ואת העובדה שמכל האנשים החיים, המתים ואלו שבין
לבין, הנה הגיע תורי שלי לעמוד באור הזרקורים ולצעוד כאן,
בינות לעצי הנוי המוזנחים.
יש להבין, רחובות ראשיים קיימים בכל מקום, גם בעיר הגדולה
שאליה נסעתי מיד לאחר מכן; אולם שם שוצף הכל וגועש, מלא חיים
ורועש, הנה מצד אחד נשאבים אנשים אל תוך הרחוב והנה נפלטים
אחרים מצדו השני, וכן הלאה בכל רגע ורגע. ואילו כאן, בשדרה
הזו, כאילו השמים עוסקים בך כעת, מביטים בך, עומדים ומחווים
דעה. גם כאן ישנם חיים של  שעה, אולם אלו -  רק שלך הם.
והנה, מיד אחרי כן, בעיר הגדולה, פסעתי עייף ברחובות הגדולים
וההומים מבלי להוגיע יתר על המידה את נפשי בשאלות רוח חסרות
תוחלת. הרי זה מסע עסקים, ואת השאלות הגדולות הנחתי לזמנים
היפים, הזמנים בהם שבתי אל העיירה.
אולם את דרכי אל בניין המשרדים הגדול בחרתי לעשות דווקא ברחוב
הראשי, שם אני אוהב לצפות בעוברים ושבים אשר בהם עוברי אורח,
ארחי-פרחי וקבצנים. כמובן, ישנם בדרך שני בתי ממשל שנבנו בימים
רחוקים בסגנון הגותי; מזרקת הנוף האדירה, שנבנתה לרווחת
הציבור, גן הירק היפה מצד שמאל ופיתוחי הארכיטקטורה של התקופה
המודרנית, אך כלום לא ידמה לנוף האנושי שיוצר ההמון. נהר
האנשים, החנוקים עד צוואר בחליפות העבודה; הנשים אוחזות תיקי
עור גס, מחוספס, אישה אישה וטעמה; הילדים -  ילד ילד, עולמו
ומשחקו,  חיות המחמד הקשורות בחבל אל האנשים כאילו היו, בעצם,
רק חיות מחמד. כל אדם אוצר סיפור חיים, משפחות וחברים, אכזבות
והצלחות. והנה כולם נטמעים להם בתוך אבק העשייה של הבוקר, עם
התיירים, הזרים, כמוני, ועם אנשי השוליים.
עברתי על פניו של קבצן. המשכתי ללכת אך משהו משך אותי אליו
בחזרה. הבטתי אל הקבצן אך פניו היו מופנות כלפי מטה, אל המדרכה
היקרה, זו שנטבעו בה כבר כפות רגליים רבות כל כך. מיד פתחתי את
ארנקי, השלכתי מטבע, שערכו רב, ונשארתי  עומד כפוף, ופני
מחפשות את פניו של הקבצן. כך עמדתי שעה קלה עד שפתחתי בדברים
עמו, כשנדמה היה לי כי אני מכירו; כאן בעיר הגדולה, בתוך כל
ההמון הנוהם, דווקא אל הקבצן היושב בפינה נמשכתי.
מאחר שהמסכן לא ענה, השלכתי עוד מטבע , למשוך את תשומת-לבו של
הנער. שלחתי יד וסובבתי את פניו אלי וראיתי בבירור,  זה הנער
שנשלח אמש לקחת את מזוודותיי כאשר הגעתי אל העיירה הקטנה.
מכיוון שעוד הייתה שהות בידי הנחתי את תיקי וצנחתי לצדו של
הקבצן.
הקבצן אמנם לא היה נמוך, אך ישב ולכן התיישבתי לצדו כדי לקשור
עמו שיחה.
שאלתי אותו לשמו, והוא ענה, באי- רצון. מיד אמרתי לו את שמי.
הוא כבר ידע את שמי, כמובן, מליל אמש.
שאלתי אותו מדוע הוא נמצא כאן והאם לא נמצאה לו תעסוקה מכובדת
יותר בבית, הגם שיש בצדה הכנסה מעטה. הוא ענה באי-רצון בולט
שאולי, אולם הוא בחר לעזוב את העיירה ולצאת אל העולם הגדול.
כמובן, בבית נתפס הדבר כאסון נורא, אביו הגיב בתקיפות, והכריז
כי כזאת לא ירשה.
לכן, ומכיוון שהיה חופשי בימים, נדד הבחור לעיר הגדולה, בזמן
שכולם היו בטוחים כי הוא דג דגים בנהר. לתפקיד הזה נועד מגיל
צעיר, והוכשר לו וכפי שנקבע באופן מסורתי, דור אחרי דור
בעיירה, הנה הגיע תורו להיות הדייג של העיירה.
וכך, הוא היה מקבץ נדבות ביום, ובדרך כלל חוזר ואומר כי לא
צלחה דרכו בדייג, ואחת לכמה ימים הוא היה קונה בכספי הנדבות
דגים שמנים וגדולים שהספיקו לימים רבים, ושמו הואדר בעיירה.
ובכן, חשבתי לעצמי, סיפור מארץ הסיפורים. נפלאות הן דרכי
העולם, וכל ראש חושב בדרך אחרת. כמובן, שאלתי האם לא יאה יותר,
מעניין יותר ונקי יותר, פשוט לדוג דגים במקום לקנות אותם, אולם
הבחור הצעיר ענה כי בנהר משעמם. זו כמובן תשובה נבונה בהחלט,
אך עדיין לא התברר לי העניין כולו.
מבלי שהוספתי לשאול בעצמי הנער הוסיף כי את זמנו בעיירה הוא
מעביר בצפייה בכוכבים, ומכיוון שביום אינו יכל לעסוק בכך, הוא
יוצא אל העיר ומקבץ נדבות.
ובכן, שאלתי אותו האם הארץ ביום כבר אינה מעניינת, שהוא הולך
ומחפש לו כוכבים בשמים בלילות בהירים, ובכלל, מה הוא עושה כאשר
הלילות אינם בהירים; אך למרות מאמצי, לא עלה בידי להעלות חיוך
על פניו של הנער הקבצן והוא נותר בשלו, בתחושותיו, בעצמיותו.
כבר עמדתי להמשיך בדרכי כאשר לפתע הרים הנער לראשונה את מבטו
וביקש, כמעט במבט מתחנן, שלא אספר דבר ושאעלים עין. נתתי לו את
דברתי ועשיתי את דרכי לעסקיי. יום ארוך עוד צפוי היה.
בערב, כבר הייתי ממש מותש ונראה היה לי כי עוד מעט אפול שדוד
על המיטה. אולם בדיוק אז הגיע השליח לקחתני אל הארוחה אצל ראש
העיירה שמיהר לנזוף בי, אם כי בידידות, על כך שלא הייתי הראשון
להתייצב בשעה הרגילה לסעודת הערב, וכמובן, על ששעוני עדיין
ענוד על ידי.
לנוכח כל היושבים לא יכולתי לסרב, ובפרט שאחד משני האורחים
הערב הוא הנער הצעיר, הדייג, המעביר את ימיו בפשיטת יד. נדברתי
עם עצמי שאודה לראש העיירה מקרב לב לאחר הסעודה, ואולי אף
אגמול לו על האירוח בכסף, אך אבהיר לו כי במקום שאני בא ממנו
נהוג גם לישון מדי פעם.
לימים נודע לי, כי אנשי העיירה הטובים אכן עולים על משכבם
בימים ולא בלילות.
כמובן, השיחה קלחה והיין נשפך כמים, כאילו לא היה משקה אחר.
אשת ראש העיירה עשתה כרגיל, מעל ומעבר, לרווחת הסועדים. פקיד
העיירה שתק כהרגלו, השוטרת אכלה בתיאבון רב ושני האורחים,
ובכללם הצעיר, זה שסודו נשמר אתי, השתתפו בשיחה כשווים, ואף
סיפרו איש איש על חוויותיהם בקצרה.
וכך, בעצם, הסתיים הים הראשון במסעי והחל היום השני.
תחילה עצרתי אצל הנער 'שלי', שלא שינה את מקומו במאום. למרות
פליאתי, הוא אמר בחיוך שובבי וגלוי לב, שלכל אדם יש סמל מסחרי,
וגם לו, בעיסוקו זה, יש סידור קבוע, כאן במקום הזה, וישנם
אפילו תורמים קבועים.
ניסיתי עוד להתחבב על לבו וכאשר ישבתי לצדו הערתי כי שוטרת
העיירה אכן נראית נפלא, והנה לא נמצאת בכל העיר כולה, מן
המקומיות ואף לא מן הזרות, יפה ממנה. אך הוא הביט בי בעיניים
חכמות שתי דקות, ושאל אותי אם שמתי לב לכתם שיש לשוטרת על
חולצת השוטרות שלה. עניתי שלא, והוא צחק במלוא הפה ואמר כי הנה
הקסם פעל גם עלי. לשאלתי ענה כי הכתם שישנו על חולצת השוטרת
מוכיח כי איננה כל כך אלוהית, ובסך הכול היא אדם מלא בחיים
בדיוק כמוני, רק שאיבריו נשיים. אבל זה בסדר, הוסיף בחיוך, גם
היא מודעת לכתם, סמל לאנושיותה.
" מדוע היא לא מנקה אותו? " שאלתי שאלת תם, והנער ענה בלבביות
כי השוטרת בת גילו והיא אחראית על השיטור בעיירה, הגם שאינה
מרוצה מכך. בעיירה לא ממהרים לשנות דברים שקורים, כי הזמן פועל
אחרת, וכך לא ניקתה השוטרת את הכתם על חולצתה. הדבר אינו מפריע
לה ולא לאף איש אחר בעיירה. " כולנו, לבסוף, מבינים איש את
רעהו, " תיקן הנער תיקון אחרון ורמז לי, כי לשנינו יש עוד הרבה
עבודה.
ביום השלישי בשבוע חזרה אותה התמונה, ואני כבר צפיתי אותה מראש
ואף ציפיתי לה, עוד בערב, ליד שולחנו של ראש העיירה. אותה
הפגישה המוזרה התרחשה כמובן באותה השעה באותו המקום גם ביום
המחרת וגם בזה שאחריו, שהרי לא הרבה השתנה מבחינתו של הבחור
הצעיר. פעם אחת, בהפסקת צהריים קצרה והכרחית עמדתי על מדרגות
הבניין הענק, השרוי בשיפוץ תמידי בגלל הפחם המשייט באוויר,
והבטתי ארוכות בזוג שעבר ברחוב. הזוג חלף על פני מהר, ואילו לי
היה דומה כי הנה עוברות דקות ארוכות. מין בידוד אפף אותם בזמן
שעברו  על פני, תחושת דז'ה וו מן השדרה היפה בעיירה הקטנה.
אמנם ידו של הגבר הייתה מונחת על מותניה של האישה אולם היא
הביעה אי-רצון בולט.  אני חשתי בכך,  אך איני בטוח אם בן-זוגה
של האישה הרגיש.
ואולי ידע והתעלם.
הבטתי בהם, אף-על-פי שלא ניכר בהם שום דבר מיוחד. שוב חוזרת
התמונה המוכרת בעיר זו או בעיר אחרת. כמו הקבצן, גם את הזוג
הזה כבר ראיתי קודם וזו לי הפעם השנייה שאני רואה אותם. הדבר
הפליא אותי. אולם לעצם העניין, ידוע שגם  זוגות אוהבים  רבים.
מי שמבין מעט בעניינים רגישים אלו, וכבר חוויתי כמה פעמים את
פגיעתה של אהבה עזה, כשם שידעתי את טעם האהבה בין לא שווים
באהבתם, אני יודע כי אין בהכרח כל קשר בין האהבה לריב הפורץ
מתוך המעיינות הרותחים של נפשנו. אולם שוב לא ידעתי היכן עובר
הגבול בין אותו סכסוך מקומי, סדק לא מורגש, ובין מפרץ חוצץ
ואבן נגף הרסנית. כשניסיתי, בערב, בעיירה, להביט בזוגות השונים
יכולתי לראות את השקט הפנימי המאפיין כל כך זרים אלו לאלו,
המחוברים בדרך לא טבעית, ואת הדרך שבה טיפל כל אחד מבני הזוג
גם בזרים אחרים. כמה קשה להבחין בתופעת טבע שכזו גם בעיר. שם
תמיד עוברת איזו מכונית, או שמטוס מחריש את השקט הדרוש להבנת
משחקי המצבים האנושיים.
כפי שהיה בענייני פרנסה, כך היה גם בענייני משפחה, כאן בעיירה
( בניגוד לעיר ); כל משפחה היא פרי החלטה של ראש העירייה. אולם
ברור שעין טובה לו; הוא יודע בהווה, ואף ידע בעבר  וידע בעתיד
לחבר בין שווים ולתמוך במאמץ הכללי הציבורי  במשפחה חדשה
ומאושרת.
אף דיברתי על כך עם ידידי הצעיר זה מכבר ברחוב הראשי. זה היה
בבוקר הרביעי או החמישי, איני זוכר, כאשר אדם שיכור דידה על
צדו לידנו והפריע את שיחתנו. תמונות שכאלו נחרטות בראשו של אדם
הנוסע בדרכים. שיכור, קבצן ואיש עסקים במקום שאינו מוכר דיו
לשלושתם, וכזה המשרה הלם תרבותי על כל החבורה כולה.
הוא דיבר באריכות על זוגות בכלל ועל כאלו בעיירה בפרט. השוטרת
לדוגמה, מיועדת לפי דבריו לפקיד העירייה. עניין של מה בכך,
לשמור בבית את ענייני המוסד המסדר. שניהם אינם מתאימים לשידוך
ושניהם שלמים בנפשם ומייחלים ליום שבו תחדל הארעיות ויחלו
החיים האמיתיים, מבסיס הקבע האמיתי של האדם, מוסד הנישואין. "
ומה על האהבה?" שאלתי, " הרי עוד יש לבבות אוהבים בעולם, למען
השם, הלוא על כך מבוססים כל חיינו. " אך הוא בשלו, בחיוכו החכם
המבליט את עיניו המלאות, לא הוסיף דבר פרט לכך שהורה באצבעו
האחת אל הרחוב ההומה, וסימן בידו השנייה אל האל שבשמים, כאומר:
" לו רק היה הכול מתנהל לפי החליל שלך, רומנטיקן מארץ רחוקה
."
נזכרתי אז בעצם, כי חיי האהבה מתחילים ומסתיימים בארוחות
צהריים, כפי שכל דבר חי מתחיל ונופח נשמתו באיזה עניין שולי
והנחתי שטר כסף מודפס בכל טוב בדיו ההדפסה הממשלתי בתוך כובעו
של הנער וידעתי, ממילא כל מה שנשאר לבסוף אלו תמונות קטנות
באלבומים, פתקים ושאריות שונות, אלך לאכול במסעדה טובה, אשביע
נפשי בתענוגות החיים.
רק עוד פעם אחת אזכיר את שיחותיי עם ידידי הצעיר והלא מאוחסן
כהלכה בתרבות, אך עמוס בחכמת החיים השמורה רק למי שרואה את
העוברים ושבים ברחובות; כאשר לא אזרתי עוז בנפשי להתאפק
וביקשתי לדעת איך קורה שהנער הצעיר לא רוצה לשפר את מעמדו,
לעלות עוד בסולם החברתי שאינו שבע לעולם, ובמיוחד כמי שעיניו
נחות בכל יום ממש על מפתן דלתה של התרבות, הנוצצת בשיא עוצמתה
כאן, ברחוב הראשי. וכל זה, כמובן, אפילו במחיר עקירה מן העיירה
וקריעת חבל הדורות. הלא גם אני, הוספתי והערתי, הייתי טיפוס
מרדן ובכל זאת הייתי למי שאני כעת. ממוסד, מסודר, מיושב במידה
סבירה.
אולם גם עתה הוא לא התבלבל וטען נמרצות, חרף מחאותיי חסרות
הבינה, כי התשובה נעוצה כבר אי שם בשאלה. ארס התרבות ותרעלת
הקדמה, יחס הפוך בין עוצמת הרחוב לחכמת הנעשה.
ואז, שלחתי מבט שלוח רסן אל מבנה הענק שהיה למולי, ונשמתי את
אוויר הפסגות של מי שעתה נעמד לאחר ישיבה ממושכת, מי שעתה קם
משינה ארוכה, פקח עיניו, הנהן בראשו למשמע השופר הקורא, חייך
באי-הסכמה, הסכים לאי- הבנה והבין כי אי שם באמצע גם קיימת
אמת, ויצא שוב ליום עבודה.
מיותר לציין כי לא בכל יום יוצא אדם את ארצו ומתייר כאילו כל
התחייבויותיו נותרו מאחור ובראשו התפנה זה עתה מקום אך ורק
ללמוד. אך כמי שיצא למסע עסקים וחייב היה גם לעזוב משום
שעניינים דחופים לו גם במקומות אחרים, הייתי חייב לסיים את
שהייתי החביבה במקום משעמם, נפלא, נסתר ושכוח אל זה, העיירה,
ואף את העיר הגדולה, המבריקה, הסואנת, המשעממת עוד יותר.
נפלא. נפלא הנוף האנושי הניבט מדרכי הגישה של העיר והעיירה אל
נפשו של אדם, ובכל זאת מעורר פליאה בכל פעם מחדש. קל וחומר אם
נסעת לאיזה מקום מסתורי, או אולי אפילו אזרת עוז וניסית את
מזלך באזורים טרופיים או באזורים אפופי שדים ומכשפות. שהרי
לבסוף, בנוסף על מסעותיך בנושאי יום -יום גם תהפוך לחוקר נפשות
ולאיש שיחה מעניין.
וכל זאת גם אם תיאלץ לעזוב בסופו של עניין את האנשים שהיו
לעולמך לימים מעטים בלבד, וגם אם לפתע יכאב הדבר מבלי שתרגיש.

לבסוף תחזור הביתה, ולשאלה הראשונה איך היה, תענה בוודאי: "
ארוך, אך טוב, עסקים מוצלחים, " וזאת גם אם לא תרוויח דבר.
ומאחור, בחדרך, על כך תחלום בלילה, בעיניים פקוחות, יקבץ נער
אחד נדבות בעיר גדולה, שאין כדוגמתה כאן באזורך, וגר לו
בעיירה, שאף כמותה לא תמצא גם אם תחפש עד כלות, וראש עירייה
שמח וטוב לב בוודאי מארח הערב כבר מישהו אחר.
אולי שעונך שוב לא יהיה על ידך גם ימים רבים אחר-כך, אך בקלות
תיזכר עד כמה אתה אוהב את אשתך, את ילדך ואת הכלב המתוק, ועד
כמה ביתך הפרטי, האינטימי, יכול להיות  מבצר בעולם של תנועה
מתמדת, של שינויים, של סיפורים ואגדות.
נראה שהייתי חייב לספר לכם על מסעי ההוא, שהתרחש בימים רחוקים,
כאשר עוד היה לי סנטימנט ומרשה הייתי לנפשי לחלוק בראשי את
זמני עם עולם העסקים הבוער.
וכמו תמיד, שוב זמני קצר, אולם אוסיף ואומר כי מי מכם שחיפש לו
משמעות בסיפורי זה, וביקש לעצמו מוסר השכל ללמדו ולהשכילו,
ימצא את מקומו בברכה ובביטחון בעיר הגדולה ויוכל להצטרף באין
מפריע לצעדת המפגן המרשים של בני האדם, החולפים בכל יום ובכל
שעה באותם רחובות ראשיים, עיניהם נעוצות במטרה נעלמת, ואינם
רואים אף לא את הקבצן שבפינה, המחכה למטבע, המביט בכל השאר מן
הצד, ומביט ומביט ומביט.