היו הייתה פעם ילדה קטנה עם שני צמות שחורות וחיוך עצוב שתמיד
התהלכה עם ענן גשם קטן בכיס מעילה, הילדה הזו מעולם לא ראתה את
חייה בשמחה, אלא רק עצב וחברה הטוב ביותר היה הגשם.
כול פעם שהוא בא היא שמחה מעט, הקור שחודר לעצמותיה וטיפות
הגשם שמכסות ועוטפות את גופה אבל, תמיד בליבה היא רצתה לחלוק
את הגשם עם עוד מישהו. למרות אהבתה לעצב, למלנכוליה וכאב היא
רצתה שעוד מישהו חוץ מהקור, הרוח והגשם יחבקה. אך אף אחד לעולם
לא היה שם. היא תמיד עמדה לבדה בשדה הפתוח או להפך ברחוב הומה
אדם וטיפות הגשם נפלו על גופה ועל פנייה וכשהיא כבר לא יכלה
לסבול את זה טיפות הגשם שנפלו על פנייה הפכו לדמעות.
קרן השמש שנראתה לעיתים רחוקות האפילה על ענני הגשם ולדקות
אחדות ואם התמזל מזלה אז המצב התקיים מספר ימים אך ביום שהיא
הצליחה להשאיר את קרן השמש למשך זמן רב, היא קיוותה שאז היא
מצאה את המישהו שאיתו היא תוכל לחלוק את הגשם והעצב.
אך השמחה נמוגה והילדה גילתה שהעצב והגשם שלה גדולים מידי
בשבילו, הוא לא יכול להתמודד עם זאת.
הילדה לקחה את הגשם שלה בשתיקה, והלכה עד למקום שבו ענני הגשם
התמזגו עם האדמה.