האיש הסתכל על השמש ולא זז. הרוח החורפית חדרה אליו מבעד מעילו
והקפיאה את עצמותיו, גורמת לו לצמרמורת עזה, אך הוא לא זז.
הים הכחול השחיר אט אט, בעוד השמש החלה לטבול בו את קרניה,
לשקוע באיטיות אל האופק הבלתי ניתן להשגה. השמש, אותו כדור ענק
שמטיל את אורו על כדור הארץ מדי יום ביומו ומעניק לנו חיים,
כעת נראתה יותר כמו חצי עיגול זהוב-אדמדם שהלך ונעלם, מותיר
אחריו שמי ארגמן ומגלה ירח שכאילו חיכה כל היום בשביל הרגע
הזה, שיראו אותו.
האיש לא מש ממקומו. שיערו הקצר התבדר ברוח הקרה וגופו רעד
ברעידות קלות וקצובות, ספק מקור, ספק מהתפרצות רגשית, אך הוא
עצמו כלל לא שם לב אליהן. הוא פשוט עמד קפוא במקומו עם ידיו
בכיסי הג'ינס השחורים שלו, מבטו נעול אל עבר השמש הנעלמת.
גלים עדינים התרוממו לרגעים קלים ואז שוב ירדו והתנפצו על קו
החוף, כמו ניסו להגיע אל על וויתרו ברגע האחרון, מאוחר מדי.
שני שחפים דאו להם מעל הגלים, אך חלפו מהר מכדי שיקלטו את
תשומת ליבו של אדם זה או אחר. זקן אחד רץ לו על החוף, מפר לרגע
את ההרמוניה העדינה הזו של הטבע, השקיעה, אך הוא לא שם לב לכך.
הוא היה עסוק מדי בריצתו.
כל אלה לא עניינו כלל את האיש. הוא המשיך הסתכל לכיוון השמש
שכעת כבר בקושי בצבצה, אלא במעין קרן אור זהובה שבקושי נראתה
לעין והותירה מסביבה הילה נוגה צבעונית שהפיצה אור אחרון על
החוף. אור סגלגל. אור של סיום. לפתע האיש נזכר בכל טקסי יום
הזיכרון בהם השתתף בילדותו. הוא הרגיש כמו בסוף, שהיו אומרים:
"הקהל מתבקש לקום לשירת התקווה", והוא היה קם, עוצם את עיניו,
ומתחיל לשיר. בסוף השיר הוא היה פוקח את עיניו ורואה איך כל
האנשים מתחילים לזוז באיטיות לחזור למציאות.
האיש הסתכל כיצד אלומת האור האחרונה של השמש נבלעת לה בקצה
האופק, ועצם את עיניו. הוא לא שר את התקווה, אבל הוא ידע שעוד
מעט הטקס ייגמר.
השמש נבלעה לגמרי בתוך המים ונעלמה. כעת כל מה שנשאר היה ההילה
הסגולה-כהה שהעידה שהשמש היתה שם. זה היה חותמה האחרון.
יש אנשים שרואים את השמש ככדור לבה עצום שכדור הארץ סובב
סביבו, יש כאלה שרואים אותה כמקור לחיים. האיש עצמו לא חשב על
כל הדברים האלה. הוא רק ידע שכאשר השמש שוקעת, משהו עולה וגועש
בקרבו, תערובת של רגשות מציפה אותו מכל צדדיו. הוא נאנח כאשר
ההילה שהשמש השאירה החלה להתפזר והשאירה את בימת השמיים לירח
ולנתיניו, הכוכבים. צמרמורת עזה עברה בגופו.
זיכרון מעורפל של אחר צהריים קיצי כבערך עשרים שנה לפני אותו
ערב ניגלה אליו. שלושה ילדים רצים ומשחקים להם על חוף הים וילד
רביעי יושב בצד על החול ומסתכל עליהם, מדי פעם מפנה את מבטו
לכיוון השמש.
הם הציעו לו לשחק, אבל הוא לא רצה. הוא מעולם לא אהב את
המשחקים האלה. הוא פשוט ישב בצד, והתבונן בהם בשקט, איך שהם
שיחקו תופסת וכדורגל  ומה לא וצחקו להם בכיף.

הכל התחיל כאשר אחד מהם, סער, ככה קראו לו, הופל על החול במהלך
משחק האבקות מסעיר. הוא שכב על החול, ספוג זיעה, הרים את ראשו
והסתכל קדימה.
לצדו הימני של סער ניגלה הים הגדול במלוא הדרו, בצד שמאל עמד
תל אבנים גדול ובהמשך מספר בתי קפה ומלונות שעמדו מעל הים
והשקיפו עליו, אך מה שמשך את עיניו, היה צוק חשוף שהזדקר
קדימה, לכיוון הים, כאילו גאה בזה שהוא עומד לבדו ומשקיף הלאה,
אל האופק. ניצוץ של התלהבות לפתע ניגלה בעיניו של סער.
-"חבר'ה", הוא לפתע קרא אחרי מספר שניות בהן הוא שכב ללא ניע,
גורם לחבריו לתהות למצבו, "בא לכם לטפס על הצוק הזה שם? זה
צריך להיות ממש מגניב!", הוא הצביע לכיוון הצוק תוך אמירת
המשפט האחרון, ומיד לאחר מכן קם על רגליו וניער מעצמו את כל
החול שנערם עליו.
החבר'ה, שתמיד היו להוטים אחרי הרפתקאות, התלהבו ומיד הסכימו
להצעה. סער חשב שהוא יהיה בדיוק כמו כל המגלים האלה שהולכים
בג'ונגלים ובמדבריות ומוצאים אוצרות, אחד אחר חשב שבטח שם נמצא
מקום המחבוא של באטמן, אותו העריץ בכל מאודו, השלישי דווקא לא
רצה ללכת, אבל הוא ידע שאם יתנגד האחרים יחשבו שהוא אידיוט, אז
הוא העדיף להצטרף אל כולם.
הילד שישב בצד קם ממקומו. אם הוא לא היה רוצה ללכת, הוא לא היה
הולך - זה הדבר שחבריו הכי אהבו אצלו. לא היה לו איכפת להגיד
את מה שבאמת חשב. אם לא היה רוצה ללכת לצוק הוא היה אומר את
זה, אבל האמת היא שהוא רצה ללכת לצוק הזה יותר מכולם.
"בואו, נלך", אמר לשאר הילדים והתחיל להתקדם, בלי לבדוק אם הם
בכלל עוקבים אחריו, אבל הם עקבו אחריו, לא היה לו ספק, וגם אם
הם לא היו עוקבים אחריו, זה לא היה כזה משנה לו.
כך הם הלכו, הוא מקדימה, שלושת האחרים בשורה מאחוריו. הם
מדברים וצוחקים ביניהם, חושבים על מה שיגלו ולא יגלו על הצוק,
הוא שותק.
הם הלכו להם כחצי שעה, מתקדמים לאורך החוף, רואים איך אט אט
פוחתת כמות האנשים המתרחצים ככל שהם ממשיכים קדימה, איך הצוק
האימתני הולך וגדל ככל שהם מתקרבים אליו, איך קול המיית האנשים
הולך ומתרחק מהם, מתחלף בקול אדוות הגלים המתנפצים על החוף ככל
שהם מתקדמים בדרכם.
-"תגידו, לא כדאי שנחזור?", העיר לפתע הילד שלא אהב את הרעיון
מלכתחילה, "אנחנו מתרחקים יותר מדי ונראה לי ש... לא יודע,
המקום הזה לא נראה לי".
שני הילדים שעמדו לצדו עיקמו את מבטם לעברו. כנראה שהוא באמת
צדק בסיבתו לזה שלא העיר משהו מלכתחילה בקשר לרעיון ללכת לשם.

-"תגיד, פתאום החלטת להשתפן? ברגע שמשהו לא נראה לך, אתה פתאום
משקשק?", אמר אחד מהשניים, כנראה סער.
-"זהו! כל הרעיון זה ללכת לשם כשזה מפחיד, שאתה לא יודע מה
מצפה לך וכל זה... בשביל מה באת איתנו בעצם?", המשיך אותו
השני, מחזק את נקודתו.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון שתק. הוא הסתכל בעצב על שני הילדים
הזועפים שעמדו מולו, ואז על הצוק שכבר נראה קרוב מתמיד. הוא
בלע את רוקו והחל לחשוב. בשביל מה הוא באמת בא איתם? מה הוא
חשב לעצמו באותו רגע?
-"תראה, הוא ממשיך ללכת! חייבים להמשיך לזוז", טפח סער על כתף
הילד שעמד לצדו, הצביע לכיוון דמות שהלכה לכיוון הצוק וכבר
היתה רחוקה מהם ואז הפנה את מבטו חזרה אל הילד שבגללו הם עצרו
מלכתחילה, "תראה, אין לנו כוח לשטויות שלך. אנחנו ממשיכים.
תעשה מה שבא לך", סיים סער בזעף בלי לחכות לתשובה. הוא משך את
כתפו של הילד שעמד לצדו והתחיל לגרור אותו הלאה, לכיוון חברם.
לכיוון הצוק.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון עמד נבוך במקומו למספר שניות והתבונן
בשני חבריו מתקדמים במהירות אל עבר הצוק, מנסים להשיג את זה
שהתרחק מהם. הוא עיכל במוחו את הנתונים השונים שהלכו והצטברו
בו, עד שלפתע קלט מה קרה.
-"רגע!... חכו לי!", קרא בסופו של דבר, והחל לרוץ בעקבות
חבריו.

האיש פקח את עיניו, פותח אותם למעין שני חרכים קטנים, כאילו
הסתנוור - הסתנוור מהמציאות. הוא התנער קמעה ומשך את מעילו
קלות. משב רוח קר חדר אל שד עצמותיו וגרם לו לרעוד - פתאום הוא
התוודע בפעם הראשונה אל הצינה העזה ששלטה באוויר. הוא הוציא את
ידיו מכיסי הג'ינס שלו וחיכך אותן במהירות זו בזו - הן היו
קרות - לא קפואות - אך מספיק קרות בכדי שיהיה צורך לחמם אותן.
במרומים עמד לו הירח, לבן ומסתורי, מסתתר בין עננים בלתי נראים
כל רגע, כמו חומק מהבריות בכוונה, אבל לאיש זה לא שינה - הוא
גם ככה לא הסתכל לכיוונו. הוא הישיר את מבטו לכיוון האופק, או
ניסה לפחות, כי כל האזור היה מוטל בחשכה, והאופק, מבחינתו של
האיש, יכל להיות בכל מקום.
-"לכל הרוחות", האיש רטן בשקט.

חום השמש הקופחת התחלף אט אט בבריזה קיצית של בין ערביים, רוח
נעימה נתנה לילדים מעט מרץ להמשיך בדרכם, אך עם זאת הזכירה להם
שהלילה ירד בקרוב. הם בהחלט לא ציפו שהדרך תהיה כה ארוכה - הם
הלכו כשעה וחצי לפני שהילד שהנהיג את המסע עצר בפתאומיות.
-"מה קרה?", שאל סער בהססנות. הוא החל לתהות לעצמו אם אולי
באמת הם הגזימו עם המסע הזה, אך הוא לא הרשה לעצמו להעיר דבר
בנושא.
הילד המנהיג שתק והצביע קדימה. שם, על האדמה החולית הקשיחה,
ניצב לו שלט. שלט מיושן שהחלודה אכלה את המקל שתמך בו, שלט
שאולי היה שם מאז ומתמיד, שלט מלבני קטן וצהוב, עליו היו
כתובות באותיות שחורות: "זהירות: תהום מסוכנת. נא לא לעבור
נקודה זו".
ארבעת הילדים הסתכלו על השלט למספר שניות, ואז זה על זה,
מעבירים ילד לחברו רגשות של בלבול ותמיהה במבטיהם, שואלים את
עצמם מה לעשות. לפתע הם בעצם הבינו שהם הגיעו, הם על הצוק -
והם אפילו שמו לב. התבוננות קדימה הראתה להם מעין לשון של אדמה
שהגיעה לקצה במרחק כ500- מטר משם, ואז הפכה לתהום שעומקה מגיע
אל הים. הם שמעו מרחוק את הגלים מתנפצים על תחתית הצוק ובלעו
את רוקם, כל ילד לעצמו - זה מפחד, זה מהתרגשות.
רק הילד הרביעי, הילד המנהיג, הילד השתקן - רק הוא נשאר אדיש
והסתכל על חבריו, כמבקש אישור להתקדם - לא שזה באמת שינה לו.
-"נו, מתקדמים?", קרא לפתע סער, אחוז התלהבות. לפתע כל הספק
שהיה בו כמה דקות לפני כן נעלם. זהו, הם הגיעו אל האוצר, אל
ההרפתקאות. השלט הוליד אצלו מחדש את הסקרנות שהובילה אותו למסע
הזה מלכתחילה והוא לא יכל לעצור בנקודה הזו.
הילד השני לא ראה בינתיים כל סימן שיוביל אותו למקום המסתור של
באטמן, אך הוא ידע שבאטמן הסתיר את הכניסה למערתו בקפדנות רבה,
ושעליו להתאמץ יותר כדי למצוא אותה. הוא הסתכל על סער והנהן
במרץ, מוכן לזוז.
הילד השתקן הסתכל על שניהם וחייך חיוך דקיק - חיוך מסתורי - לא
חיוך של ילד בן עשר, אלא של אדם זקן שמסתכל על אנשים צעירים
שעושים טעויות שהוא עצמו עשה כשהיה בגילם. חיוך של ניסיון. הוא
ידע על מה שני חבריו חושבים, והוא ריחם עליהם. הוא בז להם - הם
לא נעלים כמוהו. מחפשים הרפתקאות כאשר האושר האמיתי נמצא
במרומים.
הוא נעץ בשניהם מבט לחילופין למשך מספר שניות ואז הפנה את
מבטו אל על.
השמיים היו כחולים, אך החלו לקבל גוון ורדרד ייחודי של קצת
לפני השקיעה. השמש החלה כבר להכין את עצמה לנחיתה איטית בתוך
המים. חיוכו הדקיק של הילד התרחב באופן מפתיע ועיניו נצצו.
לרגע הזה חיכה. הוא החל להתקדם במרץ, אחריו נגררים שני הילדים
ההרפתקניים.
רק הילד-שלא-אהב-את-הרעיון נשאר במקומו. הוא עמד מאחורי אותו
שלט חלוד, מסתכל עליו כאילו אחריו עמד שדה מוקשים אימתני ורעד
בחשש. בנוסף לעובדה שהוא לא אהב את הרעיון שהם יעלו על הצוק
מלכתחילה, עכשיו גם הכה בו דבר נוסף - פחד גבהים.
פיקות ברכיו נקשו ברעידות עזות והוא עצמו כמעט איבד את שיווי
משקלו, אך לא הרשה לעצמו, כי הוא ידע מה עשוי לקרות לאדם שנופל
מחוסר שיווי משקל בזמן שהוא נמצא על צוק.
-"חבר'ה...", פלט בסופו של דבר במעין גמגום חלוש, "אני לא חושב
שהייתם צריכים לעבור את השלט ההוא... אני חושב שממש
הגזמנו..."
סער הפנה את ראשו אחורנית בתנועה מהירה, עיניו השחורות נוצצות
בזעם, "שתוק כבר! אמרנו לך שאם אתה רוצה לחזור, תחזור. תעשה
אתה מה שבראש שלך, רק אל תגיד לנו מה לעשות".
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון הרכין את ראשו בבושה מהולה בפחד וניסה
לחשוב מה לעשות. הוא מעולם לא חש כה חסר אונים.

אור דקיק לפתע נתן הפיג לרגע את האפילה שעטתה את העולם כאשר
להבה קטנה פרצה מתוך מצית שהוציא האיש מכיסו. הוא כיסה את
הלהבה בשתי ידיו, יוצר מעין חומה במטרה למנוע מהרוח לכבות אותה
והחל לקרב באיטיות את המצית לכיוון הסיגריה שבלטה בעקמומיות
מתוך פיו. הוא לא הצליח. הרוח החזקה כיבתה חיש מהר את הלהבה
וגרמה לאיש לעוות את פניו במורת רוח, אך הוא לא נכנע וניסה
להדליק להבה נוספת. הפעם, הלהבה רקדה והשתוללה ברוח, אך האיש
הצליח לשמור עליה עד לסיגריה ולהדליק אותה בהצלחה.
הוא לקח שאיפה עמוקה ומלאת ניקוטין, גלגל אותה בריאותיו, נותן
לעשן לחקור כל פיסה ממשאבות האוויר הפנימיות שלו, לתת לו תחושה
מגעילה ועכורה בפה, אך רגועה ושלווה במוחו. הוא חייך חיוך דקיק
והסתכל לצדדיו.
החושך כיסה את הצוק ברבדים על רבדים של צללים, בקושי מתיר מקום
לעין לזהות צורות, אך האיש כבר יכל לנחש מה מסתתר מאחורי
האפילה. הוא כבר היה במקום הזה מספיק פעמים וברוב המקרים,
מקומות, כמו אנשים, לא משתנים תוך יום אחד.
ארבעה אנשים עמדו לצדו של אותו איש. הם עמדו בשורה, כל אחד
עוסק בשלו. כשעה לפני כן, כאשר הצוק עדיין היה מואר באור נוגה
וצבעוני של שקיעה, הם כולם עמדו דוממים ומרוכזים, כפסלים,
צופים בשמש, אך כעת היה זה כאילו ההצגה נגמרה והם התחילו לזוז
לאיטם, להתנער, לחוש את המציאות שוב טופחת על עורפם.
הלילה היה שחור מהרגיל מאחר והירח הוסתר ללא הרף מאחורי מסך
עננים, ולכן האיש לא יכל לראות טוב מה האנשים שלצדו עושים.
תמיד היתה שתיקה רועמת על אותו צוק שאולי הופרה פעם או פעמיים
על ידי מלמולים של זה או אחר אל עצמו, אך אותה שורה של אנשים
מעולם לא החליפה איש עם רעהו מילה.
כך היה. הם היו מגיעים לצוק כאשר השמש היתה מתחילה לשקוע,
צופים בה בדממה בלי לשים לב כלל שהם לא נמצאים לבדם והולכים
אחרי שהחשיכה אופפת את הצוק לגמרי, אחרי שהטקס נגמר, אחרי
שהקהל סיים לשיר את ה"תקווה".
האיש יכל לשמוע רעשי נעלים שמתחככות על העפר, הולכות ומתרחקות.
מישהו הולך משם - זה לא היה חדש לאיש. בסופו של דבר, הוא תמיד
זה שהיה נשאר אחרון על הצוק. היה לו הרבה על מה לחשוב.

הילד-שלא-אהב-את-הרעיון נתקף בפאניקה בלתי נשלטת. הוא לא יכל
לזוז ממקומו. הוא הסתכל על שלושת חבריו מנהלים את דרכם אל קצה
הצוק, אל שפת התהום. הוא התבונן בהם בעיניים פעורות, לא מצליח
להגניב מילה נוספת מפיו ולא להזיז כל שריר בגופו. הוא ניסה
לשכנע את עצמו לזוז קדימה, להציל את חבריו, אך מוחו חזר והזכיר
לו שהוא מפחד מגבהים. הוא חשש לגרוע מכל, אך לא יכל לעשות דבר
חוץ מלהסתכל קדימה, כאילו צפה בסרט. דמויות חבריו קטנו לאיטן,
עד שנעלמו לגמרי משדה ראייתו. עכשיו הוא היה לגמרי לבד.
הילד השתקן כבר שכח מאותו ילד שחיכה לו ולחבריו ליד השלט, למען
האמת, גם מהם הוא שכח. הוא התקדם קדימה באיטיות, מחשב כל צעד
בזהירות לפני שהוא מניח את אחת מרגליו קדימה, כמו כדי להכין את
עצמו למה שיבוא לפניו. שני הילדים שהלכו מאחוריו הלכו גם הם
באיטיות, סורקים את הצדדים, מחפשים פתחים סודיים ותיבות אוצר,
מחפשים תכלית למסעם, אך כל מה שהם ראו היה אדמה חומה וקשיחה
שהלכה והצטמצמה עד שנעלמה כליל, ואחריה התפרש לו הים הגדול.
מצדדי הצוק השתרע חוף הים שהגיע עד לאופק, ומרחוק היה ניתן
לראות משפחות שהולכות לכיוון ההפוך מהים, חוזרות הביתה.
המשפחות נראו קטנות כגפרורים מהצוק, כה חסרות משמעות, כה
מנוגדות לים שהלך והתפשט אל המרחק, לוקח כמעט את כל שדה
הראייה.
הילד השתקן התקדם לאיטו, לוקח את הזמן, מרגיש צמרמורת של
ציפייה עוברת בגופו. אותה צמרמורת שעוברת בגוף אדם שמחבק את
אהובתו או אצל זקן שנזכר בימי ילדותו. צמרמורת שאנשים עשויים
היו להתייחס אליה כאל "פרפרים בבטן", אבל הילד חשב שזה שם
מטופש לכזו צמרמורת. הוא נשם עמוק והמשיך ללכת, רגל ימין, רגל
שמאל, מרגיש את רגליו דורכות על האדמה היבשה, מפצפצות אבן חול
זה או אחר שנקלע בדרכו, אך הוא כלל לא הסתכל עליו - הוא הסתכל
קדימה וחיוכו העצום כאילו התגבר עוד יותר, בולע את העולם.
שני הילדים האחרים עקבו אחרי הילד השתקן והמשיכו לסרוק את
הדרך. כל פצפוץ ואוושת רוח קלה הסבו את תשומת ליבם. הם חיפשו
את ההרפתקאות, את הסכנה, את האוצרות. הם חיפשו את כל זה וכל מה
שהם קיבלו זה איזה צוק מזורגג שאין עליו כלום.
סער הביט בחברו ועיקם את שפתיו. הוא לא היה צריך להגיד מילה
כדי להעביר את תחושותיו - הוא ידע שהוא מרגיש בדיוק אותו דבר.
תחושה של תסכול, תחושה של אכזבה ואולי הכי גרוע - תחושה של
בושה - בושה מהילד-שלא-אהב-את-הרעיון. הוא צדק והם טעו. הם
בזבזו את הזמן שלהם בהליכה אל הצוק. הוא ניסה לשכנע אותם לחזור
והם לא הקשיבו לו. זה רק גרם להם להרגיש כמו שני מפגרים.
-"תשמע...", הילד שעמד לצד סער לפתע פנה אליו, "בוא נחזור. אני
לא חושב שנמצא פה שום דבר מעניין".
-"לא!", צעק סער שסירב לעכל את העובדה שהם באו לשם לשווא,
"חייב להיות פה משהו! אוצר! שודדי ים! כל דבר!...", הצעקה
הסתיימה ביבבה מעוררת רחמים של ייאוש. הוא הבין. לפתע הוא חש
זעם גדול, זעם בלתי נשלט, זעם על אותו ילד שהוביל אותם לשם.
אותו ילד שתקן.
ואותו ילד כבר היה צעד אחת לפני קצה הצוק. גורם לנשימתו של ילד
אחר, הילד-שלא-אהב-את-הרעיון שצפה בו מרחוק, להעתק. הוא עצם את
עיניו והרים את רגלו, כאילו נמצא בהילוך איטי, מוכן לבצע את
הצעד האחרון אל הקצה.
-"עצור!!!", נשמעה צרחה אימתנית. צרחה של כעס מהול בשנאה.
הילד השתקן הרים בחזרה את רגלו לנקודה ממנה הוא הרים אותה, פקח
את עיניו והסתובב אחורנית.
שם הוא עמד. סער, מתנשף בכבדות, פניו סמוקות לגמרי. מאחוריו
נמצא הילד השני, מחפה עליו. שניהם עמדו עם הבעות נזעמות על
פניהם ונעצו את מבטיהם בילד השתקן.
-"יא חתיכת חרא", המשיך סער כאשר ראה שהוא הסב את תשומת ליבו
של הילד השתקן, "אתה זה שהובלת אותנו הנה. הלכנו כמה שעות
ובשביל מה? בשביל כלום! אין פה כלום! רק הצוק המסריח הזה".
הילד השני שעמד לצד סער הנהן בראשו לאות הסכמה.
הילד השתקן התבונן בשתי הדמויות הזועמות שעמדו מולו. הוא חש
מורת רוח עצומה על כך שהם עצרו אותו בדיוק בסוף דרכו, אך מבטו
הראה על אדישות. אחרי דקה ארוכה של שקט, הוא בסוף פצה את פיו.
-"אתה זה שהצעת שנלך הנה. אני פשוט הובלתי את הדרך", אמר וחזר
לשתיקתו הרגילה. מצפה לתגובתו של סער.
סער עצמו חש המום. הוא שכח מזה לגמרי - הכל באמת התחיל כאשר
הוא נפל על החול וראה את הצוק, אותו צוק שנראה כה מסקרן מרחוק
וכעת לפתע נהפך להיות הדבר הכי מיותר בעולם. פיו נפער והוא לא
הצליח להוציא ממנו כל הגה. הוא הסתכל על הילד השתקן שפתאום
נראה שליו מתמיד בשתיקתו הנצחית ואז על חברו שהחזיר לו מבט
זועם.
-"זה בגללך!", צעק החבר בקול והפנה אצבע מאשימה כלפי סער.
-"טוב, טוב, בסדר. אתה צודק", השפיל האחרון את מבטו בבושה,
"בוא רק נעוף מהמקום הזה כמה שיותר מהר. אין פה כלום".
סער התחיל ללכת ואחריו חברו, מתרחקים משפת הצוק, אך אחרי מספר
צעדים סער עצר בפתאומיות והסתובב. הוא הביט בילד השתקן ובחן
אותו - היה זה כאילו זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותו.
כאילו היה הוא אדם זר לחלוטין והוא ניסה להכיר אותו, להתמודד
עמו, להבין למה לעזאזל הוא רצה ללכת לצוק הזה - ולמה הוא נשאר
שם.
הילד השתקן הסתכל על סער וחיכה שכבר ילך משם. הוא ידע את מה
שסער והאחרים לא ידעו - הוא ידע שבקצה הצוק נמצא האוצר הכי
גדול. האוצר שמאז יום היוולדו חיפש. ליבו בער בהתלהבות עצומה
והוא עצמו כבר כמעט צרח לאחרים שילכו משם, שיתנו לו להשאר
לבדו, להגיע אל האוצר.
סער התבונן בילד השתקן עוד מספר שניות. בנסיבות רגילות הוא כבר
היה הולך משם מזמן, אך משהו מנע מרגליו לזוז - איזה ניצוץ
בעיניו של אותו ילד, מעין ברק של רצון בלתי נשלט, כמו של אדם
גוסס במדבר שרואה נווה מדבר ולפתע מתחיל לרוץ במהירות על
לעברו. סער אימץ את מוחו להבין מה לכל הרוחות היה יכול לגרום
לאותו ילד להרגיש ככה, אך אחרי שניה המשיך ללכת, כאילו לא קרה
דבר, אולי בגלל שכעס, אולי בגלל שרצה למהר - ואולי בגלל שזה
בעצם לא כל כך עניין אותו.
הילד השתקן עקב במבטו אחרי שני הילדים שהלכו והתרחקו ממנו,
מותירים אותו לבדו ובהדרגה אותו חיוך של אושר שעלה על פניו
כאשר רק הגיע לצוק, חזר, מכסה את פניו באיטיות. סוף סוף הוא
יוכל לעוף.

האיש לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו שכבר כמעט ונגמרה לגמרי,
מנסה לנצל אותה כמה שיותר, התענג על טעמה המסריח מספר שניות
ארוכה ולבסוף הרים את ראשו ושחרר את העשן מעלה, נושף אותו,
צופה בו מתפוגג אל תוך האוויר הצח. טעם הניקוטין נשאר טבוע
בתודעתו, מרגיע אותו, משקיט ממנו מעט את המחשבות הרבות שעברו
בו באותו רגע.
כל האנשים האחרים כבר הלכו ורק הוא נשאר. נדמה היה שהשקט הפך
לחזק יותר ושהחושך נעשה שחור יותר, כאילו הכל התעצם, כאילו
המציאות איימה לבלוע אותו. הוא הסתכל על שארית הסיגריה שהיתה
בידו שכעת כבר היתה בדל קטן, אפור וחסר שימוש. הוא התמלא
אכזבה. שוב היתה לו הזדמנות, הוא הרגיש - ושוב הוא פספס אותה.

האיש שמט את הבדל מידו ומעך אותו על הרצפה עם רגלו. לאחר מכן
אגרף את אחת מידיו ובעזרת כרית כף ידו השניה, דחף את האגרוף
פנימה, בעוד קולות פצפוץ נשמעים מפרקי אצבעותיו. קולות רועמים
שהדהדו להם בשקט, מקבלים מעין הד מוזר, הד שונה, כאילו החושך
עצמו הטה אוזן לרעשי ה-"קנאק" המשונים שיצאו מיד האיש. אחרי
שהאיש עשה זאת עם ידו האחת, עבר לשנייה ועשה את אותו הדבר,
לוקח את הזמן, לא ממהר. נותן לרעשי הפצפוץ להישמע למרחקים
בעוצמה.
בסופו של דבר הוא סיים, פלט אנחה חלושה והסתובב, פונה לרדת
מהצוק, להגיע אל מכוניתו, לחזור הביתה.
היתה לו הזדמנות, האיש הרגיש, והוא לא ניצל אותה.
הוא לא ידע לנצל אותה.

הנצח חלף לו לאיטו - אם נצח חולף בכלל. הילד-שלא-אהב-את-הרעיון
לא טרח להתעמק על המחשבה הזאת. הוא עדיין היה שקוע במחשבות
פסימיות. מחשבות על הדברים האיומים שעשויים לקרות לחבריו -
וכשלא חשב על דברים איומים, הוא חשב על דברים נוראים, או לפחות
ניסה להתגבר על החרדה האימתנית ששיתקה אותו במקומו.
תמונה עברה במוחו של הילד. הוא ראה את עצמו יושב בביתו, בסלון,
ורואה סרטים מצוירים. הוא ישב על הכורסה השחורה, הגדולה, שאבא
שלו תמיד היה יושב עליה לראות חדשות והתרווח עליה. הוא הסתכל
סביב - תמונה של אוניית קיטור שעמדה על אחד הקירות, שידת עץ
מיושנת עליה עמדה הטלוויזיה, האור הרך שהפיצה המנורה התלויה
מהתקרה - הכל נראה כה אמיתי, כמו היה שם באמת. בנסיבות רגילות
אמא שלו היתה מגיעה בהפתעה, מלטפת את עורפו ומביאה לו כוס שוקו
חם.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון עצם את עיניו וחייך. הוא יכל לחוש חום
ביתו ואת עור הכורסה המדגדג עליו כל כך אהב לשבת. הפחד שעטף
אותו מספר דקות לפני כן כבר זנח אותו כליל, והנה, כבר אמו
מביאה לו שוקו - הוא חש יד חובטת בעורפו.
הבעתו של הילד השתנתה בפתאומיות לתדהמה מוחלטת. היד שנגעה בו
היתה מחוספסת והיא סטרה לו במהירות מכאיבה.
-"מה זה צריך להיות?!", התעורר הילד בבת אחת והסתכל לצדדיו.
מולו עמדו סער והילד השני, עם הבעות של חוסר סבלנות על פניהם.
-"אין פה כלום. זזנו", באה התשובה המהירה, "אתה מצטרף?".
-"רגע, איפה... - ", המשיך הילד, אך נקטע עד מהרה.
-"נשאר. עזוב אותו. אין לנו כוח לשטויות שלו. אתה בא או לא בא?
אנחנו זזים!". הילד-שלא-אהב-את-הרעיון הביט בשתי הדמויות שעמדו
מולו, חסרות סבלנות. משהו בהם היה לא בסדר - היה זה כאילו הם
ממש סלדו מהמקום הזה ולא יכלו לסבול להשאר עוד בו שניה אחת
נוספת. משהו קרה, הוא ידע. למען האמת, יש סיכוי שמשהו קרה אף
באותו רגע ממש.
-"למה אתם הולכים? למה הוא נשאר?", שאל הילד-שלא-אהב-את-הרעיון
שכבר היה מבולבל לגמרי.
-"תפסיק לשאול שאלות מפגרות! אתה בא או לא?!", שני הילדים
שעמדו מולו הביטו בו בעוינות. ניכר היה עליהם שהם לא רוצים
להישאר שם דקה אחת נוספת.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון הסתכל עליהם וניסה להחליט. רק כעשר
דקות לפני כן הוא ניסה לשכנע אותם לחזור וכעת כבר לא ידע. הוא
לא יכל להפקיר את הילד השתקן לבדו. הוא לא יכל לשאת את העובדה
שמשהו עלול לקרות לו - מצד שני, הוא באמת לא רצה להשאר שם -
עוד פחות משני הילדים הללו שרצו להסתלק משם כמה שיותר מהר. הוא
עמד עם פה פעור וחשב, מנסה להגיע אל ההחלטה הנכונה, בעוד שני
הילדים שעמדו מולו הלכו ואיבדו את הסבלנות שלא היתה להם.
-"אין לנו את כל היום, בסדר? אנחנו זזים הביתה. אם אתה רוצה
להשאר עם הפסיכי ההוא, תהנה. ביי".
הם הלכו - כמעט רצו, אפשר לומר בעצם. סער עבר ליד השלט הצהוב
והמחליד ובעט בו בזעם, גורם לו להתעקם מעט מטה, אך בעיקר לכאב
עז ברגלו הימנית.
הם התקדמו להם, שניהם, נעלמים אט אט, מתרחקים מהצוק, חוזרים אל
החוף ההומה באנשים. לשם הם יותר לא יחזרו.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון הסתכל עליהם קטנים בשדה הראייה שלו,
מנסה לבלוע את רגשות החרטה שהיו לו על זה שלא הצטרף אליהם.
אומר לעצמו שהוא בטח כבר יחזור עם מי שנשאר שם, שעד כמה שהוא
מעולם לא דיבר הרבה, הוא תמיד חשב שהוא הכי נחמד מהחבורה.
אבל משהו חזר וניקר במוחו. המחשבה הזו שחזרה ואמרה לו שמשהו
קרה. משהו לא בסדר. שכדאי שהוא ילך מהר ויבדוק מה קרה לילד
הרביעי, זה שלא חזר, זה ששני האחרים קראו לו "פסיכי".
לא קוראים למישהו "פסיכי" סתם, המחשבה הזכירה לו.
הוא הסתכל על השמיים שכבר איבדו לגמרי את צבעם הכחול ונעשו
ורודים ואדומים, גורמים לכל תוואי הקרקע להראות שונים יותר,
צבעוניים יותר. החושך יתחיל עוד מעט, ידע. עליו למהר אם הוא
רוצה להגיע הביתה לפני שהוריו יתחילו לדאוג - אך זה היה רחוק
מלהיות חששו העמוק ביותר.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון בלע את רוקו ועבר את השלט הצהוב.

בוקר חדש הפציע באיזשהו מקום. לא משנה כל כך היכן. הרבה אנשים
קמו באותו בוקר, באותו אזור - בין אם מדובר בשכונת קרוואנים או
במטרופולין ענקית, הרבה אנשים קמו. הם קמו ממיטותיהם - חלק
באיטיות, מתפתלים להם ומנסים להיזכר היכן הם נמצאים ואילו חלק
במהירות, בבת אחת, כמו שפכו עליהם דלי מים.
כל אחד קם בדרכו שלו. לאחר מכן היו אלה שהלכו לשירותים ואלה
שהכינו לעצמם קפה, אלה שהדליקו טלוויזיה ואלה ששטפו את פניהם.
כל איש והרגליו. כל איש והמחשבה שלו שהוא הכי מקורי והוא חי את
חייו בצורה הכי נכונה. כאילו שאין עוד כמה אלפי אנשים שעושים
את אותם דברים בדיוק באותם רגעים.
כך כולם חיים את חייהם, כצאן לטבח, מקיימים את עצמם במחשבה שהם
הכי חכמים והם תמיד עושים את מה שצריך לעשות. הולכים לעבודה
וחוזרים מהעבודה, נותנים נשיקה לנשותיהם וחיבוק לבתם שקיבלה
ציון גבוה במבחן שלה בחשבון. היא רק בת 9, אבל יש לה פוטנציאל,
כן, פוטנציאל גבוה מאוד. אתם תראו, היא עוד תצליח בחיים.
האיש פקח את עיניו והסתובב באיטיות. לצדו שכבה אישה, דוממת,
זזה רק בנשימות איטיות וקצובות. הוא בחן אותה: היא שכבה על
צדה, כך שחלקה האחורי היה מופנה אליו. שיערה החלק והארוך היה
מפוזר על כתפיה החשופות. היא נראתה כה עדינה באותו רגע, אישתו.
התחשק לו לגעת בה, לנשק אותה, לחבק אותה, אך הוא לא עשה את זה.
הוא לא רצה להעיר אותה.
הוא הסיר ממנו את השמיכה באיטיות וגלש מן המיטה, מוריד את
השמיכה בחזרה ומכסה את אישתו, שלא תרגיש שנעלם. הוא הלך לכיוון
חדר השירותים באיטיות, משפשף את עיניו ומגרד את אשכיו
לחילופין. הוא הרגיש נורא באותו רגע.
למען האמת, כל בוקר הוא חש נורא. אותה תחושה שפקדה אותו מתחילת
הלילה שלפני כן. תחושה של פספוס.
ראשו של האיש כאב. הוא הניח עליו את ידיו ומישש אותו בעדינות
בניסיון להרפות אותו, אך זה לא עזר. הוא נכנס אל חדר השירותים,
פנה אל עבר הכיור והסתכל על המראה שעמדה מעליו. הוא לא אהב את
מה שראה. הבעת פניו של האיש היתה מיוסרת והוא נראה כאדם חולה.
הוא שטף את פניו במים וניקה אותם, מוריד בזרם המים קורי שינה
וכל סימן של עייפות שנשאר בו. הוא סגר את זרם המים, חייך
והישיר את מבטו אל המראה.
הוא עדיין נראה נורא. לא פיזית - פיזית הוא נראה בסדר גמור, אך
עיניו היו כבויות וחיוכו נראה מאומץ ומטופש. עד מהרה אותו חיוך
נמחק מפניו של האיש והוא יצא מהחדר, חוזר לחדר השינה, מתקדם
באיטיות, נזהר לא להעיר את האישה שכה אהב. הוא התקרב אליה,
מנסה להשיג זווית ראיה טובה אל פניה.
האיש רכן לכיוון אישתו, נשען על המיטה בעדינות וקרב אליה בשקט.
הוא הושיט את ידו והעביר את ידו על עור לחייה, מחליק מספר
קווצות שיער שנשמטו על פניה לאחור, בעדינות, מרגיש את חומה
הנעים וחש את מגעה החלק. הוא חייך - והפעם חיוך אמיתי, חיוך של
אהבה, חיוך של אושר.
הוא ידע שחיוך אמיתי שכזה מגיע רק למספר שניות ואז עוזב, כאילו
מעולם לא היה. משהו אמר לאיש שאהבה היא הדרך היחידה בחיים
להשיג אושר, אך יש צורך באהבה חזקה מאוד כדי להשיג אושר נצחי,
אהבה שהוא ראה רק פעם אחת בחייו.
האושר. בשביל זה האיש חי. בשביל זה כל אחד חי. כדי להיות
מאושר, לשמוח שמחה טבעית, סתם כך. כמו שרואים בכל הסרטים על גן
עדן מלאכים שרצים ערומים ומחייכים כמו מטומטמים, רק שלהם
משלמים כדי שיעשו את זה - הם עדיין שחקנים בלבד.
אולי גן העדן באמת נועד לטיפשים, חשב לעצמו האיש. הוא הוסיף
ללטף את אישתו בעדינות, במגע בלתי נראה, תוך שקיעה בזיכרונות
באהבה הטהורה היחידה שהוא אי פעם חווה בחייו.

הילד-שלא-אהב-את-הרעיון הרגיש כאילו הוא מונע קדימה בכוח ואין
לו שום שליטה על עצמו. לא היתה לו כל דרך אחרת לפרש את העובדה
שהוא התקדם אל עבר קצה הצוק, הולך את מספר מאות המטרים
האחרונים שהפרידו בינו אל בין שפת התהום. פחד הגבהים שלו,
למשל, הביע התנגדות עזה לצעד זה, אך הוא התעלם ממנו והמשיך
ללכת.
משהו לא בסדר. משהו בהחלט לא בסדר. הילד-שלא-אהב-את-הרעיון חזר
והזכיר לעצמו את השורה הזו, מעודד את עצמו להמשיך ללכת, משנן
לעצמו פעם אחרי פעם שהוא חייב לבדוק מה לעזאזל קרה. מה כל כך
לא בסדר.
הוא התקדם, קולט לפתע את קצה הצוק מלפניו ועליו דמות זעירה
שאור השמש השוקעת גרם לה להראות שחורה לגמרי, דמות זעירה עם
ידיה פרושות לצדדים.
משהו קורה כאן, לכל הרוחות, משהו לא בסדר.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון הגביר את קצב צעדיו, שוכח לגמרי את פחד
הגבהים שלו, אך החשש שלו, המחשבה האיומה שלו שתקפה אותו מהרגע
שעצר ליד השלט המשיכה לזעוק לעברו, כמו שלט ניאון ענקי - משהו
כאן ממש לא בסדר.
הוא המשיך לזוז, כמעט רץ לכיוון שפת הצוק, מנוגד לחלוטין לדמות
הקפואה שניצבה לה שם, כאילו מחכה שמישהו ייקח אותה. ליבו הלם
כמנוע קיטור וזיעה שטפה את עורו - פחות מהמאמץ הפיזי, אלא יותר
מהחרדה העמוקה שאחזה בו. הוא לא יכל להפסיק לחשוב על זה. מוחו
התפקע והמשפט הציף אותו מכל הכיוונים. משהו כאן, גבירותיי
ורבותי - משהו כאן בהחלט לא בסדר.
ובסופו של דבר, הוא הגיע. הוא כבר עמד מטרים ספורים מחברו,
אותו ילד שתקן, שעמד על קצה הצוק עם ראשו מוטה אל על וידיו
מתוחות לצדדים, הוא כבר שלח יד לתפוס אותו, לגעת בו, ואז...
ואז, הילד השתקן הסתובב.

עיניה של האישה נפקחו באיטיות. עיניים כחולות ועמוקות שנראו
כאילו אפשר היה לטבוע לתוכן. האיש רכן מעט אחורה, בוחן את מלוא
יופייה של אישתו, חושב לעצמו שכל דבר שהוא יהיה עשוי להגיד לה
ישמע כמו קלישאה מטומטמת ואז נזכר שכל החיים הם קלישאה מטומטמת
אחת גדולה.
הוא חייך והיא חייכה אליו בחזרה - חיוך דקיק ומעט עייף. עיניה
החלו להיעצם שוב פעם, אך היא עוד לא נרדמה לגמרי.
-"אני אוהבת אותך", היא פלטה בסופו של דבר בקול שקט וחלוש. הוא
הסתכל עליה, על עיניה החצי עצומות ועל חיוכה הנפלא ושוב חש
מאושר, כאילו להבה של עונג עברה בכל גופו וחיממה אותו.
-"גם אני אוהב אותך, יפה שלי", האיש אמר בקול שקט וליטף את
עורה פניה. הוא קם ממנה והביט בה עוד מספר שניות לפני שהתחיל
להתארגן לעבודתו. ככה זה שאתה נשוי לאישה שאוהבת לקום מאוחר.
האיש הכין לעצמו חביתה כאשר לפתע המצנם שלו השמיע מעין רעש
מוזר ויצא ממנו טוסט שרוף לגמרי. לפתע פניו של האיש התעקמו.
הוא כל כך שנא טוסטים שרופים. הם יכלו להרוס לו יום שלם - וכך,
בלי לשים לב, האושר חלף וברח ממנו במכה, סתם כך, והותיר אותו
מחדש במציאות העגומה. ככה זה. לפעמים מספיק טוסט שרוף כדי
להרוס את מה שרק אהבה טהורה יכולה להביא.
האיש נאנח בעוד הוא סידר את עניבתו סביב צווארו. הוא שנא לעבוד
- הוא שנא את השגרה שבחיי העבודה. למען האמת, הוא שנא את השגרה
בחייו בכלל. בסופו של דבר, כשחשב על זה, הוא הבין שהוא חי רק
בשבילה, בשביל אישתו - בשביל אהבתו כלפיה...
...אך יותר מכל, הוא הבין שהוא חי בשביל המעוף.

הילד השתקן הסתכל על הילד-שלא-אהב-את-הרעיון בעיניו הגדולות
שנעשו כהות יותר בגלל השקיעה שהלכה והדעיכה את האור. הוא פשוט
הסתכל עליו, פיו היה פתוח קמעה, ממש קצת, מקומר כלפי מעלה,
במעין חיוך משולהב. הוא התבונן בילד-שלא-אהב-את-הרעיון וזה
הסתכל עליו חזרה, שואל את עצמו מה אמור לקרות עכשיו.
הם הסתכלו זה על זה, שותקים, מתנשמים במהירות מהתרגשות ומלחץ,
מחכים למשהו שיקרה. הילד-שלא-אהב-את-הרעיון חיכה שהילד השתקן
יגיד משהו, הוא באמת היה סבלני, אבל כלום לא קרה. הילד השתקן
פשוט הוסיף להסתכל עליו בערגה משונה, כמו כלב שצופה מהצד
במשפחה שאוכלת את ארוחת הצהרים שלה.
השמש הוסיפה לרדת במערב, בכלל לא שמה לב לזוג הילדים שהסתכל זה
על זה, יורדת אל תוך המים, נעלמת לה לאיטה. הילד השתקן סובב את
ראשו לשניה חפוזה, והסתכל עליה. זמנו הלך ואזל, הוא ידע, אבל
הוא לא זע ממקומו. הוא שוב הוסיף להסתכל על
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון ולחכות בסבלנות.
והם שתקו, שניהם. רק אוושת רוח הקיץ הקלילה וקולות נשימותיהם
הפיגו את הדממה שאפפה את האזור, עד שבסופו של דבר,
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון פצה את פיו.
-"למה לא חזרת איתם?...", שאל בקול חרישי ומפוחד, כאילו מפחד
לדעת מה התשובה.
הילד השתקן לא ענה. הוא פשוט הוסיף להסתכל על חברו באותו מבט
מוקסם.
-"למה נשארת פה?...", הוא ניסה בשנית בגישה מעט שונה, בקול
יותר רם ובטוח, מנסה להבין מה קרה. מה הדבר הכל כך לא בסדר
שמוחו חיפש...
אך תשובה עדיין לא הגיעה. המבט הילדותי והנפעם של הילד השתקן
הוסיף וחדר עמוק לתוך נשמתו של הילד-שלא-אהב-את-הרעיון, מבקע
אותו מבפנים. היה נדמה שככל אור קרניי השמש הלך ודעך, כך היתה
איזו להבה בתוך עיניו של הילד השתקן שהלכה ובערה יותר ויותר
חזק, נוצצת ובוהקת ממעמקי אישונו.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון התפרץ בסופו של דבר. הוא לא יכל לשאת
את העובדה שהוא לא מבין מה הולך שם. זה היה מוזר מדי עבורו.
הוא תפס את כתפיו של הילד השתקן בשתי ידיו וטלטל אותן בכוח,
מנסה להעיר את אותו ילד מהתקף ההתלהבות המוזר שתקף אותו. הוא
ניער אותו בפראות תוך שהוא צועק: "למה כל כך רצית לבוא הנה?!
מה אתה מחפש פה?!" ועוד מספר משפטים בנוסח דומה. הילד השתקן
שיחרר את עצמו לגמרי ולא התנגד כלל להתנערות, כבובה ענקית
ורפויה.
אבל שום דבר לא קרה. הילד השתקן עדיין לא הגיב.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון נכנע והסתכל עליו בחוסר אונים, מתחנן
במבטו שיסביר לו מה בדיוק קורה שם. הוא עזב את הילד השתקן ומחה
את זיעתו ממצחו באחת מידיו, בעוד עם השניה הוא נשען על ברכו,
מכופף לגמרי, כמעט ממוטט.
הילד השתקן הסתכל עליו עם חיוכו. בעיניו היה מעין זוהר קטן
שבהק החוצה, זוהר קטן אך כה עצום ומודגש עד שאי אפשר היה שלא
לשים אליו לב. אך מה שבאמת שבה את מרכז תשומת ליבו של
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון היה החיוך המוזר, חיוך אקסטטי של אדם
מאושר. הוא מעולם עוד לא ראה חיוך כזה. חיוך שמח וטהור. הוא
רצה לשאול אותו למה. למה הוא מחייך ככה, למה הוא הלך לצוק הזה,
למה הוא עמד קודם לכן עם ידיו פרושות. כל כך הרבה שאלות, אך
כבר נמאס לו. הוא החליט לוותר. יש דברים מסוימים, ידע, שלפעמים
אין ברירה אלא לוותר עליהם. בטח שעם הילד השתקן אשר את חלק
ממוזרויותיו הכיר עוד הכיר קודם לכן (רק בטח שלא בצורה כזו).
לפתע הילד השתקן הסתובב בחזרה לכיוון השקיעה. השמש, צבועה
בגוון ארגמן, היתה כבר שקועה במחציתה בתוך המים. השקיעה הגיעה
למצבה האידיאלי, לשיא יופייה. פתאום היה מעין תחושה של נצח
באוויר - כאילו הזמן עצר מלכת במכה, כאילו כל העולם החליט
לעצור לרגע ולצפות בשקיעה הזו שעוד זמן לא רב, תעלם.
-"באתי לפה בשביל לעוף", נשמע פתאום קולו הנעים של הילד השתקן,
משום מקום. הוא התבונן בשקיעה הזו ועצם את עיניו ברכות, שוב
שולח את ידיו לפנים, חוזר למצב בו היה לפני שהגיע
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון, "באתי לפה בשביל לעוף".

האיש הלך לעבודה. האיש עבד. האיש חזר מהעבודה - מבחינתו, זה
יכול היה להיות תיאור מעולה של יומו בעבודה. אולי יש לציין את
האנחה הכבדה שפלט ברגע שהניח את תיקו על הרצפה במפתן ביתו.
אנחה ארוכה וממושכת, אנחת הקלה, אנחה שבאה אחרי שנפרק מאדם עול
עצום - ואולי בעצם אנחה של ייאוש? ייאוש על השגרה המתמשכת של
עוד יום ועוד יום בעבודה? בסך הכל, פרשנות לאנחה זו לא היתה
כזה משנה. רק לשמוע את האנחה היתה צובטת לאדם זה או אחר
בנשמתו, גורמת לאותה הנשמה להרטיב את עצמה בלחלוחית קלה של
דמעה. אותה אנחה מעוררת רחמים ומסכנה. אותה אנחה מספיקה בהחלט
לתאר את אותו יום עבודה של אותו האיש, ואולי בעצם אלפי ימי
עבודה כאלה.
הוא רצה לחפש את אישתו, לבדוק איפה היא, אך מצד שני, הוא חש
תחושה עמוקה של עצב, מעין טעם מריר בפה, טעם של גועל, משהו
שאמר לו שהוא לא רוצה להיות ליד אנשים עכשיו. אותו משהו שמניע
אנשים להשתכר ולעשן סיגריות. אותו משהו שמניע אנשים אחרים לטוס
למזרח הרחוק לחפש את עצמם - מעין תחושת חוסר שייכות, תחושה
שמכה אותך בפנים ומזכירה לך שאין לך מושג מי אתה, שקיימים כמה
מיליארדי אנשים בעולם הזה ואתה סתם איזה חלקיק קטן ובודד מהם
וכל הדברים שאי פעם תחשיב לגדולים בחייך ייעלמו בסופו של דבר,
בדיוק כמוך. האיש חש את התחושה בצורה חזקה מחיים. היה למציאות
טעם רע. טעם של חרא.
"באתי לפה בשביל לעוף", חזר משפט מעורפל במוחו של האיש. הוא
פסע לו מהכניסה לכיוון הסלון המרוהט באיטיות והחל סובב לו
באיטיות סביב השולחן.
מלנכוליה עברה במוחו של האיש כענן סגלגל והציפה אותו באיטיות,
הולכת ומשתלטת עליו. הוא ניסה להתנער מכל המחשבות העצובות
שלכדו אותו ולבסוף התיישב על הספה, מטיל עליו את כל משקלו
בכבדות, תומך בראשו בעזרת כפות ידיו. הוא ניסה לחשוב על דרך
מוצא, משהו כדי להתגבר על תחושת המציאות העמוקה שטבעה בו את
חותמה, אך הוא חש שאפילו אישתו לא תעזור לו. הוא חש שעבר גבול
מסויים.
מוחו של האיש נעשה ריקני וחסר שימוש ועיניו נעשו זגוגיות. רק
משפט אחד עבר במוחו - "באתי לפה בשביל לעוף".
הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.

-"לעוף?", השתאה הילד-שלא-אהב-את-הרעיון.
-"כן. לעוף", באה התשובה דרך קולו הנינוח של הילד השתקן.
-"אבל איך אפשר לעוף?... בני אדם לא יכולים לעוף!".
הילד השתקן שתק למספר רגעים ולבסוף הצביע לכיוון השמש השוקעת.
-"תגיד... כשאתה מסתכל על השמש, עכשיו, כשהיא שוקעת... מה אתה
רואה?"
-"אמממ...", הרהר הילד-שלא-אהב-את-הרעיון למשך מספר שניות
וכיווץ את עיניו במאמץ, מנסה לחקור איזה רובד נוסף של השמש
שאולי הוא מעולם לא היה מודע אליו, "אני רואה... אמממ... שמש
שוקעת?".
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון חייך חיוך מטופש, אך עד מהרה הילד
השתקן הסתובב אליו ונעץ לכיוונו מבט חמור סבר.
-"תנסה להסתכל מעבר לזה. מעבר ל'סתם שמש שוקעת'", באה הוראה
מצד הילד השתקן, והילד-שלא-אהב-את-הרעיון ניסה להסתכל, באמת
שכן. הוא הישיר את מבטו לכיוון השקיעה המדהימה ביופייה. השמש
הלכה וכוסתה אט אט בגלים, הולכת ונעלמת לה, מותירה תאורה
צבעונית שתעיד על כך שהיתה שם מאוחר יותר, אך יותר מזה הוא לא
ראה. אולי גם מספר שחפים שעפו להם באוויר הקט, מפרים לרגע את
השקט הטבעי שהיה באזור עם קריאותיהם, אך אלו הם הדברים היחידים
שנקלטו במודעותו.
-"כלום", ויתר בסופו של דבר.
הילד השתקן נאנח והוסיף להצביע לכיוון השמש.
-"תראה", פתח, "לכל בן אדם יש ייעוד מסויים בחיים שלו, איזושהי
מטרה שהוא צריך להגיע אליה - ככה הטבע קבע. זה כמו משחק! אתה
צריך לעשות משהו ואז אתה מנצח", הילד השתקן עצר לרגע, לקח
נשימה עמוקה והמשיך, "לייעוד הזה קוראים ה'מעוף'". הוא עצר שוב
פעם, מוודא שהילד-שלא-אהב-את-הרעיון עוקב אחרי דבריו ואז שוב
המשיך.
-"ברגע שבן אדם מצליח לעשות קצת סדר עם עצמו, לדבר עם השילוש
הפנימי שלו - הנשמה, הלב והמוח - ולוודא שהם טהורים, נקיים
ושאתה יודע בדיוק מה הם מכילים, שלושתם ביחד יעזרו לך להגיע
לייעוד הזה".
-"מה?...", באה התשובה המיידית, אך זכתה להתעלמות מופגנת.
-"...אבל בשביל להגיע אל המעוף, השילוש הפנימי שלך לא מספיק.
בשביל זה אתה צריך משהו חיצוני - הטבע, ובשביל זה באה השקיעה.
השקיעה מספקת לאדם בעצם את השער הפנימי כדי שנשמתו תשתחרר, כדי
שהוא יוכל לעוף, להיות באמת ובתמים חופשי... ורק מכאן, מהצוק
הזה, השקיעה נראית מושלמת, בשיאה".
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון היה המום. שטף הרעיונות המשונה הזה הכה
בו במכה והוא לא ידע מה לחשוב. לרגע עברה בו מחשבה מסוימת
שיכול להיות שאותו ילד שתקן צוחק איתו, אך מבט חטוף לכיוונו
הראה שהוא רציני עד מאוד. עיניו הראו את אותה ההתלהבות ממקודם.
לכל הרוחות, הוא רציני.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון התחיל לשקשק בחוסר שליטה, לא מקור אלא
מפחד טהור. משהו כאן בהחלט לא בסדר. הוא ניסה לחשוב על משהו
להגיד, אך שוב נכנס למצב ההלם בו היה שרוי כשהיה ליד השלט.
-"...ובגלל זה רציתי כל כך לבוא הנה", המשיך הילד השתקן שלפתע
כבר לא היה כל כך שתקן, "בשביל שאני אוכל סוף כל סוף לעוף,
להיות חופשי. עכשיו, כשאני טהור לגמרי, והשקיעה הגיעה לשלמותה,
הגיע הזמן שלי להשתחרר".
-"רגע! מה זה אומר? אתה סתם תעמוד כאן ופתאום תתחיל לעוף?",
לפתע חזר הילד-שלא-אהב-את-הרעיון לעשתונותיו. הוא היה מבולבל
לחלוטין.
-"לעמוד?...", תמה הילד השתקן ופלט גיחוך חלוש, "לא ממש". הוא
רכן מעט קדימה והצביע מטה, לכיוון התהום.
-"השתגעת לגמרי?! אתה רוצה להתאבד?!", באה צרחה כתשובה.
-"לא להתאבד. אני הולך להשתחרר, להיות חופשי..."
-"להתאבד! זה בדיוק מה שאתה הולך לעשות! מאיפה בכלל קלטת את כל
השטויות האלה?!"
הילד השתקן התבונן בחברו, פגוע. הוא שתק למשך כמה שניות ולבסוף
השיב לו.
-"אתה יודע, סער, למשל... ממנו לא ציפיתי בכלל להבנה של כל
הקטע הזה, אבל אותך תמיד ראיתי כמישהו קצת יותר... לא יודע.
תמיד חשבתי שאתה כן תבין אותי בקטע הזה. אתה צריך להבין שמהרגע
שנולדתי ישר ראיתי את כל הקטע של הייעוד טמון בתוכי, ועכשיו,
אני מרגיש כל כך שלם עם עצמי. אני פשוט יודע שאני צריך לעשות
את זה. בבקשה אל תעצור בעדי".
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון עמד לו במקומו חסר אונים והסתכל על
הילד השתקן מתרחק ממנו באיטיות לכיוון שפת התהום, מתכונן לקפוץ
ממנו, לעוף.
-"היה נחמד להכיר אותך. תהנה בהמשך החיים שלך ואני מקווה שגם
אתה תגיע אל המעוף בסופו של דבר", סיים לבסוף הילד השתקן, "היה
שלום".
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון ניסה לחשוב על תשובה טובה. משהו לשכנע
אותו לא לקפוץ, או לפחות משהו אחרון להגיד לו לפני שהוא קופץ,
אחרי הכל, הוא עדיין מתאבד - סליחה - משתחרר.
-"נו... אל תהיה מניאק", הוא פלט בסופו של דבר בגמגום.
הילד השתקן הסתובב אחורה לשניה, חייך את חיוכו המקסים, נופף
בידו לשלום, וקפץ.

האיש החנה את מכוניתו ליד הצוק, יצא ממנה ועלה במהירות במעלה
התלול שהוביל לקצה שלו. הוא לא בדק אפילו אם הוא נעל את
המכונית - זה כבר לא שינה לו. השקיעה כבר התחילה ואסור היה לו
לאחר בשנייה אחת. הוא כבר החליט את ההחלטה והוא לא רצה להתחרט
- הוא ידע שאם הוא רוצה לעשות את זה, כדי שיישאר נעול על זה עד
הסוף.
כתמי זיעה כהים הופיעו בבית שחיו של האיש שעדיין היה לבוש
במקטורן שלקח לעבודה. עד לאותו יום, הוא היה טורח להחליף בגדים
לפני שהיה עולה אל הצוק, אבל לא הפעם, בהחלט שלא בפעם הזאת.
הצבעים כבר החלו להשתנות להם לאיטם בעוד החמה פנתה לחפש מחוזות
אחרים בכיוון קרקעית הים, או שמא זה כדור הארץ שסובב סביבה?
בשביל האיש זה כלל וכלל לא שינה. כל מה שהוא ידע זה שעליו
להגביר את קצבו, פן יהיה מאוחר מדי.
האיש עבר את החלק התלול יותר של הצוק והביט אחורה, לבדוק את
הדרך שכבר עשה. מכוניתו שחנתה לה על אדמה בסמוך לצוק נראתה עתה
בגודל קופסת נעליים. הוא התפלא שהוא הגיע לגובה הזה כל כך מהר
- בדרך כלל היה לוקח לו הרבה יותר זמן, אבל לא היה לו זמן
לבזבז. פעם הוא גם לא היה מסוגל לעלות כזה גובה בגלל פחד
הגבהים העז שהיה תוקף אותו. אין ספק שפעם הכל היה אחרת.
הוא הסתכל קדימה ומולו עמד השלט הצהוב והדהוי שמספר רב של
שנים בקושי שינה אותו. היה עליו למהר. האיש-שלא-אהב-את-הרעיון
בא למצוא את האושר, את המעוף. לקחת את ההזדמנות שהוא פספס כל
הזמן הזה.

"אל תהיה מניאק". זה היה המשפט האחרון שהילד-שלא-אהב-את-הרעיון
אי פעם אמר לילד השתקן. הוא יכל להגיד לו הרבה דברים. אפשר
להניח שהוא אף היה יכול לשכנע אותו בצורה מסויימת שהוא טועה,
ושיעצור, ושלא כדאי לו לקפוץ כי יש אנשים שאיכפת להם ממנו -
אבל לא. הוא ביקש ממנו, לא, הוא לא אמר "בבקשה", הוא אמר לו לא
להיות מניאק. זה הכל.
הקפיצה לא היתה מיוחדת מדי. לא דרמטית כמו בסרטים עם הילוך
איטי, נפנופי ידיים ושיער מתבדר ברוח. האמת היא
שהילד-שלא-אהב-את-הרעיון לא יכול היה לדעת את זה כי הוא לא עמד
מספיק קרוב לשפת התהום כדי לראות את הילד השתקן בנפילתו, אבל
דבר אחד הוא כן ידע - הוא לא צעק. נשמע שקט לשניה או שתיים ואז
חבטה עמומה, שגם בנוגע לאמיתותה הטיל ספק מפעם לפעם.
הוא עדיין סבר לעצמו שיש סיכוי שהילד השתקן באמת התחיל לעוף
משם ונעשה חופשי, אך יומיים לאחר מכן, כשנמצאה גופתו של אותו
הילד למרגלות הצוק, רכונה לה בתנוחה לא טבעית על גל אבנים, לא
היה מקום לטעות. זה היה הוא, הילד השתקן.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון המשיך לעמוד לו על הצוק, לא רחוק
מקצהו, מסתכל אל עבר הנקודה בה עד לפני שניות ספורות עמד הילד
השתקן. הוא בחן את הנקודה הזאת ולא ידע מה עליו לחשוב. הוא חש
כה מבולבל - רק לפני מספר שעות הוא שיחק עם חבריו על החוף
ועכשיו אחד מהם מת, גמור, הלך - או שאולי הוא באמת פשוט חופשי
ומעופף לו עוד ברגעים אלה אי שם?
הוא המשיך לעמוד שם, לבדו. השמש כבר שקעה לגמרי, מותירה את אור
הירח לכסות אותו באור חלוש. עדיין נשאר אור סגלגל באזור שהראה
השמש לא נעלמה לגמרי, היא שם היכן שהוא, והיא עוד תחזור. מי
יודע? אולי גם הילד השתקן יחזור בסופו של דבר.
הילד-שלא-אהב-את-הרעיון עמד במקומו ולפתע חש כה חלש. הוא התחיל
לבכות.
אותו לילה בו הלך לביתו כל הדרך מהצוק היה הלילה הארוך בחייו.

האיש-שלא-אהב-את-הרעיון התקדם בזריזות לכיוון שפת הצוק. הוא
כבר ראה את ארבעת האנשים "הקבועים" עומדים להם בשורה, כולם
קשורים לשקיעה בדרך זו או אחרת, כל אחד מסיבותיו, שונה לגמרי
מרעהו, אך עדיין כולם קשורים בברית הצוק.
האיש ראה מרווח מסויים בין שניים האנשים, מרווח שבדרך כלל הוא
היה עומד בו והם שמרו לו אותו. הם לא לקחו את מקומו, אלא כיבדו
אותו, כראוי.
האיש צעד במהירות אל תוך המרווח הזה, ונעמד בו דומם, מסתכל על
השקיעה. מנסה לאגור פעם אחת ולתמיד את האומץ הדרוש בשביל להגיע
אל המעוף.
מראה השמש העביר לאיש צמרמורת חזקה והוא חש שליבו מתהפך בקרבו.
כך היה זה מאז ומתמיד מאז שהילד השתקן מת. מקומות יכולים
להשתנות עם הזמן, אך לא השמש. השמש תמיד תישאר זהה בשביל
האיש-שלא-אהב-את-הרעיון - זוהי אותה שמש שלרקע סיום שקיעתה
הילד השתקן קפץ למותו.
רעד עז עבר בגופו של האיש. הוא נזכר ביום אחרי הקפיצה, בו ישב
יום שלם בחדרו והתייפח והוריו לא הבינו מה קרה לו. הוא נזכר
ביום בו שוטרים הגיעו אל ביתו ושאלו אותו שאלות על אותו הילד
והוא סיפר להם הכל - טוב, לא הכל. הוא לא סיפר להם על המעוף.
הוא רק סיפר להם שהילד השתקן היה קצת פסיכי, זה מה שהוא סיפר.
ואז הוא נזכר בלוויה. היו בה הרבה אנשים - רובם תלמידים שהיו
איתו בכיתה ומעולם לא היו איתו בקשר כזה טוב. הם סתם באו כי הם
היו איתו בכיתה והם לא הרגישו נעים. כשמישהו שפעם הכרת, גם אם
בצורה הכי מינימלית, מת, אתה פתאום מתחיל לחיות יותר בזהירות -
ואתה חש חובה לתת לבן אדם כזה כבוד אחרון בדיוק כמו שאתה רוצה
לקבל כזה כבוד בעצמך.
היו שם הרבה אנשים שלבשו שחור, והרבה אנשים שבכו. הוא חשב
להגיד לכולם שאין להם סיבה להיות עצובים, שזה מה שהילד השתקן
רצה ושהוא חופשי ועף עכשיו, אבל הוא הבין די מהר שזה עשוי
להיות רעיון די גרוע.
באותו יום הוא נדר נדר שהוא יבוא כל ערב אל השקיעה, יצפה בה
וינסה לראות את "השער הפנימי לנשמה" וכל זה - והכי חשוב, הוא
יחלוק כבוד אמיתי לילד השתקן. נדר אותו קיים יום אחרי יום עד
לאותו יום בו החליט את החלטתו המכריעה.
והנה, סוף סוף נדמה לאיש-שלא-אהב-את-הרעיון שהוא הבין על מה
הילד השתקן דיבר. אולי החיים הם באמת משחק? אולי אנחנו לא
צריכים לחיות שיגרה שבה אנו מקיימים את צרכינו הבסיסיים,
מולידים ילדים ומתים? אולי יש לנו ייעוד גדול מזה שאחרי שאנו
משלימים אותו אנו מגיעים אל האושר האמיתי?
האיש-שלא-אהב-את-הרעיון הבין את זה סוף כל סוף. לפתע הוא הבין
מה רבה היתה משמעותו של המעוף. עכשיו כל מה שנשאר לו היה למצוא
פעם אחת ולתמיד את "השער הפנימי לנשמה" בשקיעה.
הוא התבונן טוב בשקיעה, כמו שתמיד התבונן, אך חוץ מלהיזכר שוב
ושוב בתמונה של  הילד השתקן קופץ, לא ראה שום שער. מה הוא אמור
לראות? האם מדובר במעין קרן אור שתאיר עליו מהשמיים ותעניק לו
את האנרגיה לעוף? האם השמש תבקע לשתיים ובתוכה ימצא השער?
האיש חש חוסר אונים משונה. הוא חש כאילו הוא מקבל מכשיר משונה
והוא לא יודע איך לחבר אותו לחשמל. רק שהפעם היה מדובר באושר
שלו, ולא בשום מכשיר משונה. הוא הסתכל על השמש שהלכה ונבלעה לה
בתוך המים והבין שעליו לעשות זאת, אסור לו לוותר עכשיו.
הוא עצם את עיניו והתקדם מספר צעדים קדימה, מוכן לנתר אל מעבר
לקצה הצוק, להיות חופשי לנצח.
ואז, זה קרה.
היה זה האיש שמקומו היה השני מימין בשורת ה"קבועים" - זה שניצב
מימינו של האיש-שלא-אהב-את-הרעיון שניצב במרכז החבורה. הוא זה
שלפתע צווח כאחוז פלצות, רץ אל קצה הצוק, וקפץ. צווחתו הלכה
ונעשה חלשה יותר למשך מספר שניות, עד שפתאום נדמה במכה, כאשר
רעש חבטה שקט החליף אותה לרגע קט.
האיש-שלא-אהב-את-הרעיון פקח את עיניו במכה ועצר את עצמו
מלקפוץ. כעת הוא עמד ממש על הקצה של הצוק, על הגבול בין תהום
לבטחה, שמיים וארץ.
הוא הסתכל למטה. מתחתיו השתרע לו כל נוף הים והחופים של
האיזור. בקו כמעט ישיר מתחתיו, שכבה לו דוממת, מכוסה בדם,
גופתו של האיש שקפץ שניה לפני כן. פיו היה פתוח בצורה מעוותת
שהביעה כאב והוא שכב על גבו כאשר מבטו מופנה מעלה, אל הצוק, אל
האיש-שלא-אהב-את-הרעיון.
הוא נראה כה מעורר רחמים ומסכן בעוד הוא שכב שם, נטול רוח
חיים, חסר יכולת לזוז, לנשום, להיות.
האיש-שלא-אהב-את-הרעיון נאנח אנחה עמוקה ונביט לצדדיו. שאר
האנשים התקרבו אף הם לצוק, כולם עם פיות פעורים, לראות מה
בדיוק קרה. לפתע האיש חש כל כך רע. זה היה יכול להיות הוא שם
למטה, חסר רוח חיים, הוא ידע. לכל הרוחות.
ולמחרת אישתו היתה מחפשת אותו ואז גם עוד אנשים ובסופו של דבר
היו מגלים את הגופה, כמו שקרה לילד השתקן, ובלוויה שלו היו
אומרים איזה בן אדם טוב ומשקיע הוא היה. הבוס שלו היה אומר
עליו תוך מחיית דמעה שהוא היה עובד מעולה שהקריב את כל מאודו
בשביל העבודה, החברים היו אומרים איזה בן אדם נחמד ומצחיק הוא
היה, והאישה? היא היתה בוכה ומנסה לדבר, אבל הדמעות שלה היו
מתגברות עליה. איזה אסון. איזה אסון.
השקיעה כבר כמעט ונגמרה לגמרי, ורק האור הסגול של סוף השקיעה
נשאר לו כהילה, דוהה לו מעל הים. האיש שלף סיגריה וצפה בקו
האחרון של השמש נעלם לו.
יותר הוא יותר לא יחשוב על המעוף, חשב לעצמו. הילד השתקן היה
סתם איזה פסיכי.
אבל יהיה בסדר, האיש ידע. הוא הוציא מצית והדליק את הסיגריה,
ממהר לשאוף את הניקוטין ממנה כמה שיותר מהר. הוא ימשיך לבוא
לצוק, מדי יום, כמו תמיד, כדי לכבד את זכרו של אותו ילד שתקן,
כן, מגיע לו.
הוא הביט בשאר ה"קבועים" שעמדו להם כולם ליד שפת הצוק,
מבולבלים. הם לא ידעו מה לעשות. הטקס נגמר. הקהל שר את התקווה.
אפשר ללכת הביתה.
האיש-שלא-אהב-את-הרעיון ירד מהצוק, נכנס למכוניתו, ונסע הביתה,
אל אישתו.