אוף,
רק שניה, שכחתי על מה רציתי לכתוב...

אה, כן.

תוגה!
אז רק שניה-נתחיל מהתחלה.



תוגה!
(זהו, אפשר להתחיל.)

בשיחה שניהלתי לאחרונה הגעתי למסקנה (הנפלאה. כן, כן, הנפלאה!)
שחיי מלאי תוגה.
בלי לשים לב בכלל הפכה התוגה לחלק בלתי נפרד מחיי.
אתם בטח חושבים לעצמכם שזה  נורא עצוב ואני כזה מיסכן, אבל אני
לא צריך את הרחמים שלכם-טוב לי ככה!
וכשהחברים שלי אומרים שהגיע הזמן שאני אתחיל קשר אחר ורציני
אני מנסה להסביר להם שטוב לי עם הקשר הנוכחי הזה-אבל הם לא
מבינים.
אז ככה,  התוגה נכנסה לחיי בערך לפני כ - 6 שנים.
ונכון, לא ממש הסתדרנו בהתחלה-בכי במשך לילות שלמים, הירהורים
נוגים במשך שעות (זה  בד"כ קדם לבכי) וכמובן- כל שיר שהושמע
ברדיו-הפך להיות "השיר שלי/שלנו" (עד היום קשה לי לשמוע את
כלניות של שושנה דמארי...-מה?!  זה מה שהשמיעו ברדיו באותה
התקופה!).
פעם אחת, אחרי לילה שלם של בכי, שנינו ישבנו בחוץ-רק אני
והתוגה שלי כשמעלינו פרוסים שמיים זרועי כוכבים, ושתקנו.
פתאום ראיתי כוכב נופל-ואני ביקשתי שהלוואי ונהיה ביחד ושלא
ניפרד לעולם ולא נריב אף פעם ונחייה באושר ואושר לתמיד!

איך יכולתי לדעת???!

מאיפה לי לדעת שהכוכב (שטוב שהוא נפל!-מה אנחנו  צריכים כוכבים
מסטולים כאלה בשמיים?) קלט אותנו בזוית של העין שלו, ככה באמצע
הטיסה, וחשב בטעות שהתכוונתי אליה.
מאז אנחנו ביחד!
אני והתוגה.
נכון, בהתחלה זה לא ממש מצא חן בעיניי-מה אני צריך לחיות עכשיו
את כל החיים שלי עם התוגה הזאת לידי? כבול אליה.
אני רוצה לראות עולם, לנסות דברים חדשים-לא רוצה לשבת בבית
ולחשוב על מה שהייתי יכול לעשות במקום.                      
               
אבל מתישהו במהלך השנים שעברו למדנו דווקא להסתדר.
היום, היא ואני ממש צמד חמד.
הגענו להסדר כזה שהיא באה רק בלילה-לא שאני מתבייש בה, חס
וחלילה, את זה היא ביקשה- היא פשוט יותר טיפוס של לילה.
בגלל זה אני גם משתדל לעשות משמרות לילה-ככה יוצא לנו להיות
המון יחד. לפעמים אנחנו יושבים ומדברים שעות ולפעמים סתם
יושבים ומקשיבים לשירים העצובים ברדיו.
לפעמים אני סתם יושב לבד וקורא ספר והיא בינתיים פותחת את הדלת
ונכנסת לאט לאט בלי שאני שם לב בכלל , מתיישבת לידי, מלטפת לי
את  הראש ולוחשת לי באוזן-I will always love you""  ואני פשוט
לא יכול להתעלם ממנה, אני עוזב את הספר ומתמסר לה. רק לה.
לפעמים אני ממש ממש מתגעגע ואז היא באה גם במשך היום ואנחנו
מבלים ביחד המון- אנחנו בוחרים לנו פינה שקטה רק לעצמנו
ומדברים על הכל או צוחקים על עצמנו בתחילת הקשר ועל השטויות
שעשינו או סתם יושבים ושותקים-העיקר שביחד.
היא כבר חלק ממני.

מה?
אם אני אוהב אותה?
וואלה לא יודע, אולי אני חי איתה רק מטעמי נוחות, אחרי הכל-
אנחנו מסתדרים ממש טוב ביחד, יש לנו יחסים מלאי עומק ומשמעות
(סקס מזדמן לנו פה ושם-אבל לא על זה בנוי היחס בינינו- ובכלל,
זוגות שהקשר שלהם מתבסס רק על סקס לא מגיעים רחוק) אז למה
להרוס את זה?
אחרי כל מה שעברנו?
ואולי אני סתם מפחד מקשר חדש?
יכול להיות, אחרי הכל אני והתוגה שלי כבר 6 שנים ביחד (שזה
הרבה יותר מכמה זוגות שאני מכיר)- וזה לא צחוק.
אנחנו מכירים אחד את השטויות של השני, יודעים מה הנקודות
הרגישות יודעים מה מצחיק ומה מכעיס ומה עושה לנו טוב על הלב
וגם מתי צריך לתת קצת את המרחב אישי.
היא היחידה שמבינה אותי באמת.
וחוץ מזה, מה אני צריך עכשיו להתחיל קשר חדש?
אין לי ראש לכל הפוצי-מוצי הזה שוב מההתחלה והחיזורים ומכתבי
האהבה והמבטים החטופים וכל השטויות האלה.
וגם אם כן, תמיד יישאר לי  מקום בלב לתוגה שלי.

אז כנראה שאנחנו ביחד לתמיד, מה?

מה הלקח שלמדתי מכל הסיפור הזה?
פעם הבאה כשאתם מבקשים משאלה מכוכב נופל -תחשבו פעמיים!