הדלת נפתחה והיא נכנסה לחדר, שבו היא תמיד חלמה להיות. החדר
הזה לא היה מיוחד באופן שאני ואתם יכולים לראות כמיוחד, אבל
בשבילה זה היה החדר.

אם הייתי מנסה לנחש מה היה כל כך מיוחד בשבילה בחדר הזה, הייתי
מגיעה לכך שבחדר הזה גר הבחור שהיא פעם אהבה. אהבה פשוטה, שלא
קיבלה מענה. גועל.

היא סיפרה לי על זה. היא הייתה כל כך מאוהבת בו, כך שהיא תמיד
חיפשה (ומצאה) סימנים קטנים שהעידו שיכול להיות שגם הוא אוהב
אותה. והיא סיפרה לי את כולם. זה שיגע אותי. אני הזהרתי אותה-
אבל לא!

היא הייתה חייבת  ליפול לתוך מלכודת האהבה המדומה: היא הלכה
ונתנה לו מכתב אהבה קורע-לב (מכתב מיותר לכל הדעות), בציפיה
שזה יעשה לו משהו. טוב, אי אפשר לשפוט אותה בחומרה, אבל אני
אעשה זאת: היא טיפשה, לפי דעתי. אבל זה לא מה שחשוב כאן.

הוא לא ענה לה. לא בשלילה, לא בחיוב. והיא חיכתה כמו פוסטמה.
ולאט לאט- הרגש מת. שמתי לב לזה- פתאום כבר לא היה איכפת לה מה
הוא אומר ומה הוא עושה ואיך הוא "רומז" לה. הרגש הפך לשנאה.
היא שנאה אותו מבפנים, על איך שהוא לא עונה לה. כך אני נולדתי.
היא ניסתה לגרום לו לתת לה תשובה, כלשהי, אבל עד היום הוא לא
אמר לה על זה כלום. כמה "לא צפוי"...

בינתיים, אני רמזתי לה שהיא יכולה לשים עליו זין ולמצוא לה
אחרים. היא התחילה להסכים לזה. ועם הזמן, היא גם מצאה 2
מישואים אחרים, לא רק אחד. והכל בזכותי...

אבל, היא לא אהבה אותם. למרות שהם היו מוכנים לתת לה את הירח
אם רק הייתה מבקשת מהם. אתם יכולים לנחש למה... ואני אגיד לכם
בכל זאת את הזוועה: היא עדיין הייתה מאוהבת בבחור הנבלה הזה,
שלא היה איכפת לו בכלל ממה שקורה אצלה, מזה שאני נולדתי. היא
עדיין רצתה את המניאק שגורם לה רק סבל.

היא לא רצתה שהוא יקלוט שהיא אוהבת בחזרה את הטיפוסים האלה,
שהוא בכלל לא ידע על קיומם. היגיון דפוק, מה לעשות. אבל יכול
להיות שדווקא זה שהיו מי שרדפו אחריה, אולי היה מושך אותו
אליה. מי יודע? לא אני.

אז היא זרקה אותם. היא אמרה לי, כמו מנסה לפייס אותי: "את
יודעת מה? תמיד צדקת. חוץ מזה שאמרת לי שאני יכולה להתאהב שוב.
זה כבר לא יקרה לי". וזה כל כך עצבן אותי!

אמרתי לה: "אולי תפסיקי עם זה? את יודעת שיום אחד גם ככה את
שוב תצטרכי להתמודד עם החלק האידיוטי שבך שמת להתאהב. החלק שאף
פעם לא נזהר. אז תפסיקי לנסות לומר לי שאת תמיד תמנעי מעצמך
אהבה. זה שקר".

היא הסתכלה עליי ונאנחה, יודעת שבחיים היא לא תוכל לשנות אותי,
ואמרה: "את רוצה לדעת את האמת? אני לא אתאהב יותר, כי אני כבר
מאוהבת. אני עוברת ליד החדר שלו, בכוונה ולא בכוונה. את הרי
רואה אותי עושה את זה, לא?... וכל מה שאני רוצה זה לתת לו את
הנשיקה הכי ארוכה, הכי סקסית והכי חסרת משמעות שהוא אי פעם
קיבל. ואז לצאת, ללכת לישון ולחום שאנחנו עדיין מתנשקים ושמשהו
יצא מזה".
"אולי... תינוק?" אמרתי בחוסר טקט משווע, אבל בכוונה שלמה.
"מה תינוק? מנשיקות לא נכנסים להריון, אהבלה!"
"אני יודעת", עניתי לה, מנסה לומר לה איכשהו שהיא לוקחת אותו
יותר מדי קשה. "אבל את, מכל מבט קטן שלו ומכל מילה קטנה  שהוא
זרק לך עשית אהבה גדולה. לפי אותו ההיגיון- מהנשיקות
הדימיוניות האלה שלך אתו בסוף יהיה לכם ילד!" צחקתי, לא יכולתי
לעמוד בפרצוף המסכן שהיא עשתה לי.
"אבל... אני יודעת ששום דבר לא יקרה בינינו!"
"אז מה את רוצה???" בשלב הזה הייתי קרובה לבכות, ביחד אתה, כי
גם לי כאב כל הסיפור הזה. בעיקר כאב לי הראש.

"אני רוצה... שקט. לא רוצה אהבה, לא רוצה להתאהב, לא רוצה אף
אחד. גם לא אותו. אני רוצה לבד. אני אמשיך לאהוב אותו, מרחוק,
ואני לא אוהב אף אחד אחר, וככה אני יודעת שאת תהיי מרוצה.
בסדר?"

"את כן רוצה אותו. אל תשקרי לי. מה זה כל החרטא הזה עם הנשיקה,
הא? את רוצה להגיד לי שזה לא קיים יותר? תגידי לו שזה לא קיים
יותר, ככה כולנו נהיה בריאים, ככה אולי הוא ישים לב אליך".

"אבל זאת האמת... אני באמת לא רוצה אותו. אז דווקא עכשיו כשאני
לא ארצה אותו הוא ירצה אותי? לא!"
"זאת האמת, ככה עובד חוק מרפי. דווקא כשתרדפי אחרי משהו- זה
יברח לך, וכשתהיי אדישה- פתאום זה ירדוף אחריך".
"בולשיט". "ככה זה". "די...." היא התמוטטה בידיי.

נפרדנו, אני והיא, למשך חודשיים. בטח היה לה זמן להתפרק
ממחשבות עליי. אולי זה מגיע לי. היא גם לא ראתה אותו.
זה כל מה שאני יודעת- שאחרי הכל, היא וויתרה עליי. הכל נגמר
בכך שיצא לה להיכנס לחדר שלו, להסתכל עליו ישן, ולתת לו מתנת
פרידה, שהיא בעצם הייתה פרידתה ממני: קלטת עם שירים שהיא ידעה
בלבה שאותם הוא לפחות יאהב, אם לא אותה. והוא אוהב.