השמש קפחה בכל כוחה על תאנה זקנה שנאחזה באדמה היבשה עם שורשיה
המפותלים.
אפיק הנחל היבש נח רדום בתחתית העמק ולצדדיו עשבים שוטים נאבקו
על שארית המים עם הדרדרים וצמחי מרווה שצמחו בר בקבוצות
קטנות.
ריח המרווה נישא באוויר ונתן לקיץ ניחוח מריר ומסתורי שנישא
בכל משב רוח.
אם היה מי שיסקור את העמק היה נדמה כי העמק היה שומם מלבד מספר
כבשים שהתרוצצו בחיפוש אחר עשב.
אך הגבעה לא הייתה שוממה.
בצל התאנה, יושב בגבו אל השמש הקופחת שנטתה לשקוע  נראה עלם
כבן 24 מסובב בידיו טבעת.
הלוך ושוב, מסובב את הטבעת לכל הכיוונים באצבעותיו הארוכות.
האור נלכד באבן האודם, שהפיצה על סביבותיה נוגה אדום.
לפתע בתנועה חדה הרים העלם את הטבעת בידו וזרק אותה אל  העמק,
עוקב במבטו אחר מסלולה האווירי . העלם נשאר קפוא בתנוחה זאת ,
מבטו נעוץ בעיקשות בנקודה אחת באופק, היכן שהצללים החלו
להסתמן.
פסיעות רכות נשמעו מאחוריו.
אל העמק נכנס אדם , בשנות השלושים לחייו, תחת בית שכיו אחז הזר
בקלף מגולגל שנכרך ברצועת עור.
סביב כתפיו לבש גלימה שחורה , שבטנתה אפרורית מה.
הזר פסע מעדנות בין הכבשים הטלואות שנתקבצו לצד התאנה, מבטו
נעוץ בעלם שישב בגבו אליו.
הוא כחכך בגרונו בשקט .
" מה אתה רוצה אדוארדו?" אמר העלם , מושך את המילה אדוארדו
בפיו, כמלגלג.
אדוארדו חייך בעצבנות וישר את גלימתו כך שתתנופף מאחוריו ופסע
לעבר הקול.
צלו הסתמן בברור על רקע הקרקע המחורצת כשנעמד מול העלם.
" באתי במצוותה" אמר הזר , והמשיך במהירות" היא דורשת בשלומך
ומתחננת שתשוב, אלו זמנים קשים, אתה יודע...."נימת בלבול
הסתמנה בברור על פניו של העלם אך היא נעלמה במהירות ופינתה
מקומה להבעה נחושה.
מצחו התקדר והוא פתח ואמר" אינני עוד שועה לתחינותיה.
היו ימים..." קולו נשבר מעט אך הוא מיד התעשת והמשיך
" אך הם חלפו הטבעת מוטלת באפיק הנחל, ועמה שבועותינו.
אנא מסור לה שאני מבקש שלא תטרידני יותר, ושאיני חפץ לא
בנוכחותה או בנוכחות שליחיה, אדוארדו." " יהי כן, אדוניס" אמר
אדוארדו ופנה ללכת.,אך לבסוף נפנה לאחור ואמר" היא שלחה עמי
משהוא בשבילך "אמר והושיט לאדוניס את הקלף שאחז תחת בית שכיו.
אדוניס פתח את קישורי פיסת עור העזים ופתח את הקלף המגולגל.
הקלף נפתח בקול אוושה רכה, וממנו נפל מכתב שנכתב  על נייר
מבושם, וריח הבושם התפשט באוויר. אדוניס הדף את המכתב בחרטוס
נעלו ונפנה לקלף, באצבעות רועדות אחז את הקלף לבל יתגלגל מחדש
והחל לקרוא.
אך נפלו עיניו על המילים הראשונות החלו דמעות חמות להציף את
לחייו.
אדוניס הליט את פניו בידיו ובכה , לאורה של שמש שוקעת,
כשבכבשים מצטרפות אליו במקהלת פעיות נרגשות.
הקלף נפל אל הרצפה, מואר בקרני האור האחרונות שנעלמו מרגע
לרגע.
ואז כהזזת וילון, התגלגל במלוא עוזו הלילה על העמק.
יללות זאבים החלו להישמע בעמק, מהדהדות בין קירותיו התלולים.
בצעדים מתנודדים כשיכור, רץ אדוניס מהעמק, משאיר את ששת כבשיו
המבוהלות מאחוריו, לפעוט בקול מבוהל.