500 איש מתרסקים אל תוך לב ים
ורק אני לא צועק
לא מנסה לברוח
רק חושב עלייך
חושב על האירוניה בחיי
חושב על למה
מנסה להבין מה ראית בי שלא ראיתי
מה רצית בי שלא הייתי
מה האמנת בו שלא הבנתי
ושוב, מציאות.
אנשים צורחים מסביבי
ואני לא מבין
לא מבוהל
רק מסוקרן
על איך יהיה
בלעדייך
על איך שמיים וים מתערבבים יחדיו
דרך חלומות
דרך ילדים מפוחדים במחלקת תיירים
דרך אנשים של כסף במחלקה ראשונה
ודרכי
לב בודד
בגוף של אשמה
ושוב, מציאות.
צינורות של חמצן משתלשלים מהגג
אישה הרה מחבקת את ביטנה ומתפללת
זוג מבוגר נושק לדמעות ילדם
זוג צעיר מתנשק, דומעים אחד את דמעותיו של השני
ואני,
מנותק
מתמסטל מחמצן נקי
אופוריה של רגשות
וחושב עלייך
ומציאות של פיצוץ
ריח פלסטיק שרוף
בניצוצות של חשמל
ואני כבר רואה את הסוף
מחייך
דרך עיניי
דרך עינייך
ושקט...
בתוך ים של דמעות
בתוך מפלצת פלדה וקופסה שחורה
שצוללים לתוך עולם של נצח
שקט תמידי... |
