האורות מהטלוויזיה מתחילים להיראות כמו הפרוז'קטורים של
החקירות בסי.איי.איי, כמו בסרטים. ומתוך אותה האדישות שהייתה
לו מקודם הוא מפנה את גבו שעל הספה, למסך.

נקישות על החלון או צעדים בנעלי עקב, או שניהם, גורמים לו
לחשוב שאולי משהו מעניין עומד לקרות הפעם. ברקע, אולי זה מאחד
השכנים, מתנגן "What a Wonderful World" של לואיס ארמסטרונג.
הנקישות נעשות עדינות יותר, כמו נחיתות של טיפות גשם על אדמה
יבשה. לא, כנראה לא יקרה שום דבר.

"אהההההה!!!" פתאום הוא תופס בגרונו, מנסה להשתחרר מאחיזתו
של דבר מה. הוא לא רואה כלום! הכל נהיה חשוך, והוא מרגיש איך
הסכין חודרת לבטנו ויוצרת ריבוע של כאב מוגזם. הכאב מתגבר,
והוא לא יכול לנשום יותר. הוא קם מהספה, מתקפל וצונח לתוך
השאריות של עצמו.

הנקישות שוב נשמעות. הפעם, הנקישות נשמעות כמו נקישות של סכין
על קרש חיתוך, כשמבשלים משהו. הוא זוחל ומורח את עצמו לכיוון
המטבח.

העיניים שלו נופלות על נעלי העקב, ועם מאמץ ניכר, הוא מרים את
עיניו עוד קצת. הרגליים הארוכות שלה מאלצות אותו להרים עוד
יותר את עיניו, כדי שיוכל לזהות מי זאת.
אבל הרגליים שלה לא נגמרות. הנקישות נעשות חלשות יותר ונפסקות.
הרגליים האלה הולכות לכיוון הכיריים, ונעמדות שם. הוא מנסה
להתקרב, לגעת.

"רוצה לאכול? אני מכינה לך אוכל כמו של אימא", הוא שומע את
הקול שמגיב על הנגיעה החלשה והמתחננת שלו. "לא כדאי לשכב ככה
על הרצפה, על בטן ריקה. כדאי שתתמלא קצת", הקול הלא-מוכר,
שנשמע כמו פרסומת לשוקולד מושחת או לקונדומים, ממשיך.

הוא מפנה את מבטו ליד שמאל ורואה נמלים מטפסות עליו. הן הופכות
לתולעים ענקיות, והוא מקיא.
"אני אמרתי להתמלא, לא להתרוקן". הרגליים של הקול מתכופפות אל
הרצפה, ואז הוא רואה... זאת אחותו, שנפטרה לפני 15 שנה.
"הא, זה בטח חלום אז", עברה מחשבה במוחו, שפתאום נראתה לו לא
הגיונית.

היא תופסת את פיו ושופכת עם כף המרק את הירקות הלוהטים לתוכו.
הרצפה נפתחת מתחתיו והוא נופל לתוכה. הכל שחור והנפילה לא
נפסקת. התולעים נעלמות, אחרי הסעודה הנפלאה, וחמישה עורבים
תופסים אותו באוויר, ומתחילים לעוף למעלה, מנסים להרים אותו.

קרני שמש עוברות לו על הגוף, ו-"בוקר טוב ישראל" מתחילים לשדר.
הריבוע המרוקן בבטנו לא מפריע לו יותר, והוא פותח את בקבוק
הבירה שוויתר עליו אתמול.