לבד. אולי תמיד יש מסביבי אנשים ויש לי חברות וחברים ואנשים
שאוהבים אותי ושאכפת להם ממני אבל בכל זאת אני מרגישה לבד.
אני יוצאת והולכת עם חברות וגם כשאני איתן אני מרגישה לבד.
תמיד לבד.
ואין שום סיבה אמיתית לכך. רק תירוצים. רצים מסביב כמו עכברי
מעבדה לבנים. שקרים לבנים. קירות לבנים.

"נורמה - 'מתרגמת ערך למצב', תרשמו לעצמכם."

אבל אני אוהבת להיות לבד. עם עצמי. אני לא צריכה אף אחד שיהיה
איתי. יש לי ימים שלמים שאני שותקת בהם. החברות שלי כבר למדו
להבליג, והן יודעות שהן עדין צריכות להתייחס אלי במצבים כאלה
ושאני עדין הולכת איתן, רק בלי לדבר. וזוהי לא החלטה שכזו.
השתיקה פשוט יוצאת ככה פתאום. גם כשיש לי מה להגיד אני לא
אומרת כי אני פשוט מרגישה שאין טעם לדברי.