אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להיות גיבור בעשר שקל.
בתור ילד, תמיד ראיתי בסרטים איך סילבסטר סטאלונה וארנולד
שוורצנגר (הזקנים האלו שפעם היו  גם כוכבי קולנוע) מצילים את
העולם או נהיים אלופים ואלפי אנשים מריעים להם כי הם גיבורים.

ומה אני בסך הכל?
גרוש, בן 33, אב לילד בן 6, תכניתן בחברת היי טק בינונית
שמרוויח בעזרת השם לא רע, אבל אף פעם לא הייתי גיבור.

שלא תבינו לא נכון. אני לא מתיימר להיות סופרמן. אני לא צריך
שאיזה 200 אלף איש יסגדו לי בזמן שאני אציל את העולם מהכחדה או
משהו בסגנון. מספיק לי שהילד הקטן שלי יאהב אותי וזהו. ואם הוא
רואה בי גיבור אז אני מרגיש ממש מאושר. רק שקשה לדעת מתי בדיוק
ילדים מרגישים שאבא שלהם גיבור.

את האמת? אני אקטוף בשבילו את הירח. הילד שלי, נשמתי, אני כל
כך אוהב אותו. רק לראות אותו מעלה לי חיוך על הפנים וגורם לי
לשמוח. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו, ואף פעם לא חשבתי שאני
ארגיש ככה. ראיתי בטלויזיה, שמעתי מחברים שלי שנישאו לפני
והביאו ילדים לעולם לפני איך זה מרגיש, אבל אין כמו הדבר
האמיתי.

יום אחד אמרתי לעצמי נפנק אותו, נקח אותו ללונה-פארק. פעם
אחרונה הייתי שם לפני 15 שנים. אני לא יודע כמה מהמתקנים של אז
עוד שרדו עד היום.
לראות אותו עולה על המתקנים עם אבא שלו, מרגיש כל כך אמיץ
כשהוא עולה על המתקנים ה"מפחידים", לשמוע אותו צוחק בקולי
קולות וצועק מרוב פחד - אלו דברים שנשגב מבינתי לתאר אותם. אלו
דברים שגורמים לך להודות לאלוהים על כך שאתה חי.

מאז לקחתי אותו הרבה פעמים לבלות, להסתובב עם אבא שלו. אפילו
נתתי לו לשבת כמה פעמים מקדימה, למרות שהוא ילד קטן, והשגחתי
עליו היטב. כל פעם שהוא חייך, הלב שלי פעם יותר ויותר בחוזקה
והרגשתי מאושר אפילו יותר.
פעם אחת אפילו לקחתי אותו לפארק המוטורי, שיהנה קצת, שינהג.
שמעתי שילדים בגיל שלו עושים שם כיף חיים. זה היה ממש לא מזמן,
בראש השנה האחרון. הוא כל כך שמח שסיפרתי לו על הנסיעה. הוא
הטריף את אמא שלו ימים לפני זה והשוויץ בפני החברים שלו שהוא
הולך לבלות עם אבא.
נסענו באוטו ושמענו מוזיקה, מוזיקה שאני אוהב. ניסיתי ללמד
אותו לאהוב מוזיקה שאני אוהב, אבל הוא עיקם ככה את הפרצוף.
בכלל, בבוקר הזה רבנו קצת כי הוא רצה להביא חבר אבל אמרתי לו
שאני רוצה לבלות איתו ושפעם אחרת נלך גם עם חברים שלו, ושהיום
זה רק אני והוא.
לא כל כך היה אכפת לו.
ברגע שהוא שמע את ה"לא" הוא התחיל להתעצבן. ילדים קטנים, קשה
להבין מה נכנס להם לראש לפעמים.
ככה שיצא שכל הנסיעה הוא היה מצוברח והיה עצבני אבל חשבתי שזה
יעבור לו ברגע שנגיע לפארק ונתחיל לעשות כיף חיים, כמו שאנחנו
תמיד עושים.

בדרך לשם, באיזה צומת אחד, נעצרנו ברמזור אדום ואיזה נרקומן או
משהו בסגנון ניגש לחלון הרכב שלנו. זיהיתי בקלות שהוא נרקומן
אבל לא נראה לי שהילד שלי בכלל ידע מה זה נרקומן. הוא רק אמר
לי: "אבא תפתח את החלון הוא רוצה משהו".
כל הזמן הזה קיוויתי שהרמזור יתחלף כבר לירוק ואני אהיה חייב
לנסוע, אבל הוא התעקש להשאר אדום זועף.
בלית ברירה פתחתי את החלון ושמעתי אותו אומר לי משהו בסגנון
"אדוני נתקעתי פה עם האוטו ואני צריך עזרה שלך, תרומה כלשהי,
מה שתתן יעזור, מה שתמצא בלב שלך לתת לי".
לא התכוונתי לרגע לתת לנרקומן הזה גרוש.
נתקע עם האוטו עאלק.
איפה האוטו שלו בכלל?
ולמה העיניים שלו כל כך אדומות?
ולמה שאני אתן לטפיל הזה כסף?
הסתכלתי שוב על הרמזור ואז הסתכלתי על הנרקומן וראיתי את הילד
שלי מביט בי במבט כזה מתחנן שאני רק אעזור לנרקומן. מה יכולתי
לעשות באותו רגע? הרי כבר אמרתי שבשביל שהוא יהיה מאושר אני
אקטוף לו את הירח.
אז הוצאתי את הארנק מהכיס, לקחתי משם 10 שקל ונתתי אותם
לנרקומן שנראה לי היה מאושר שעשה את היומית שלו מפראייר כמוני.
הרגשתי שאני תורם לפשיעה אבל אז הסתכלתי על הילד שלי, והוא
הסתכל חזרה עלי. החיוך על הפנים שלו, האושר שקרן מהם, רק מזה
יכולתי לדעת לבד מה הוא חושב.
נהייתי גיבור, בעיניי הילד שלי עוד, והכל בגלל 10 שקל.

אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להיות גיבור בעשר שקל.