סיוון נסעה לבד באוטובוס חזרה מבית הספר. זה היה עוד יום רגיל
עבור סיוון ועבור אנשים רבים. היא הסתכלה על השמיים האפורים
המאיימים לפרוץ בבכי, על הציפורים הממהרות לשוב לקינהם הריקים
או המלאים בגוזלים, על הנוף הלא פסטורלי, הרגיל והעירוני,
שאותו התרגלה לראות יום יום לפחות פעמיים ביום במשך השנתיים
האחרונות. כל זאת מחלון האוטובוס המזוהם. יש משהו נורא יפה
בחלון הזה, למרות שהוא מזוהם, משום שדרך החלון הזה מסתכלים
ביום עשרות אנשים. יש כאלה שבאמת מסתכלים ובוחנים את הסביבה
ויש שבוהים בו ותוהים.
סיוון היא לא מאותם בוהים, היא ילדה שקטה שמחה וחייכנית שתעזור
לכל הדורש. לכאורה נראה כי היא חסרת בעיות. והנה היא שבה
לביתה, איך שהזמן עובר מהר. נשמע תמים למדיי, אבל סיוון לא
מאושרת בכלל מכך. רגע רגע, אני יודעת מה אתם חושבים, שהיא עד
ילדה מוכה ויאדה יאדה יאדה !? שדוד שלה אנס אותה בגיל שנתיים!?
אז בכל מקרה אתם טועים, הייתה לה ילדות מאושרת והחיים שלה גם
עכשיו מוגדרים בעיניי רבים כמעולים. אז מה בכל זאת מפריע לה?
איך לומר, טיפה משעמם לה, לפעמים זה גם שתי טיפות. פשוט משעמם
לה...יש לה חברות, היא יוצאת, אבל משעמם לה בכל זאת. זה הגיע
לרמות שזה ממש מפריע לסיוון, היא די אובדת עצות כי בסך הכל,
קשה לה להצביע על גורם הבעיה והיא בטח ובטח לא הטיפוס שילך
לפסיכולוג. סיוון היא אחד מהאנשים גורמי הקינאה האלה, ובצדק
אין לה ממש בעיות על הראש והכל טוב לה, חוץ מבעיית השיעמום
שנראת לא ממש בעיה כלפיי חוץ. עברו שנים של מחלת שעמום קטנה,
איזו אבן, חצץ עלוב, שיושב על הלב, ואז בלילה קר אחד שסיוון
שתתה יותר מידיי היא לקחה שאכטה אחת שנראתה כאור בחיים אפורים.
אותה סיגריה שינתה הכל , שכן עכשיו היא תעשה הכל בשבילה. מאז
סיוון ילדה מאושרת טהורה, רק בעיה אחת נותרה לפתירה, איך להפוך
את האושר הטהור, לאושר של הלב. סיוון חיפשה תשובה והלכה רחוק
ורחוק עוד יותר. עכשיו היא במקום בלי בעיות או דאגות. היא שם,
למעלה. נותרו רק האנשים, המכרים, שלא מבינים למה היא שם והיו
סיפורים, שהם כמובן לא נכונים. את סודה של סיוון איש לא ידע,
אולי רק אתה, שיבין לליבה.