גמרתי להכניס את הכדורים למחסנית והסתכלתי עליהם.
"כולם מוכנים?" שאלתי.
"כמה שאפשר" ענה לי צחי. שנינו הסתובבנו והסתכלנו על אלעד
שהעמיד פנים שהוא קושר את הנעל.
"נו?" שאל צחי בהדגשה.
"בסדר..." נאנח אלעד. "קיבינימט!" כמה פעמים דיברנו על זה??"
צעקתי עליו, "תפסיק להיות כזה נקניק, אתה אוהב לחיות ככה?!"
"לא, אבל...פשוט הייתי רוצה שתהיה דרך אחרת, אני לא אוהב את
זה..."
אני וצחי החלפנו מבטים. "תראה", התחיל צחי בשקט, "כולנו יודעים
שזה או הוא או אנחנו, והמניאק הזה לא יפסיק סתם ככה אז או
שאנחנו מפסיקים את זה עכשיו או שאנחנו ממשיכים לאכול חרא עד
שנמות."
אלעד התיישר והסתכל עלינו, "טוב בואו נזוז, עדיף לגמור את זה
כמה שיותר מהר."
קמתי, הכנסתי את האקדח למכנסיים ופתחתי את הדלת.

ככה ב-11 בבוקר, יצאנו, חבריי ואני להרוג את השעמום.
הדבר הכי חשוב כשעושים דבר כזה, זה לא למרוח את הזמן, פשוט
להכנס, לתת לו כדור בראש ולצאת.
ואני לא אומר את זה סתם - אח שלי ניסה להרוג פעם את הפחד, אבל
כשהגיע הרגע הוא לא הצליח ללחוץ על ההדק. משותק. ככה הוא אמר
לי.
הם כבר יותר משנה יחד, אח שלי והפחד. הוא אומר שטוב להם ביחד
מאז אותו יום. הם דיברו כל הלילה.
הוא ניסה להביא אותו פעם לארוחת ערב, את הפחד זאת אומרת, אבל
ההורים שלי לא נתנו לו להכנס.
מאז גם אח שלי בקושי בא הביתה וגם אז הוא לא מדבר איתם, רק
איתי הוא מדבר מדי פעם, בעיקר בטלפון.

בכל מקרה...
הגענו לבית של השעמום ודפקנו על הדלת.
אמא שלו פתחה לנו.
"לא, הוא לא נמצא, שלחתי אותו לקנות כמה דברים במכולת", חייכה
והסתכלה עלינו, "אבל בואו תחכו לו בחדר, הוא עוד מעט
יחזור..."
נכנסנו.
ישבנו בחדר שלו, צחי ואלעד על כסאות ואני על הקצה של המיטה.
דווקא חדר נחמד היה לו, לשעמום, עם שתי מנורות לבה בכחול ואדום
על השולחן ומלא דיסקים שמפוזרים מסביב. זה איכשהו לא הסתדר לי
שלכזה בן אדם יהיה חדר שנראה ככה. טוב שיהיה.
שמענו צעדים מכיוון המסדרון. אני וצחי החלפנו מבט מהיר, מזוית
העין ראיתי שאלעד מחייך חיוך מריר כזה, של השלמה.
יד ימין שלי שהחזיקה את האקדח בתוך המכנסיים התחילה להזיע.
מודה, התרגשתי, לא כל יום יוצא לי לירות באנשים...
הדלת נפתחה ואמא שלו נכנסה. לחלקיק שניה הרעש היחיד בחדר היה
של שלושה אנשים פולטים אויר בבת אחת, בכלל לא שמתי לב שעצרתי
את הנשימה...
אמא שלו צחקה: "מה קרה? אתם נראים כאילו נפלתי מהחלל"
"לא, זה...סתם, שום דבר", אמר צחי.
"טוב, לא חשוב...הנה, הבאתי לכם עוגה שלא תגידו שאני מרעיבה
אתכם. אפשר להציע לכם משהו לשתות?"
"לא, לא תודה" מלמל אלעד. "בטוחים?". "כן, באמת לא צריך"
חייכתי אליה.
"בחורים צעירים..." נאנחה בתאטרליות, "אף פעם לא יודעים מה טוב
בשבילם" ויצאה.
"דווקא אמא נחמדה יש לו" אמר אלעד.
"גם נראית טוב" הוסיף צחי.
"לא ידעתי שאתה בקטע של מבוגרות" צחק אלעד.
"מה אתה מזיין ת'שכל" ענה לו צחי, חצי בצחוק חצי בעצבים.
"כן?" אז למה התכוונת ב-'נראית טוב'?"
"שניה, אתה קורא לי ג'יגולו??"
הגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים. "אתם זוכרים למה אנחנו
פה?" הסתכלתי עליהם.
שניהם השתתקו.
ישבנו ככה בשקט איזה חמש דקות ואז שמענו את דלת הכניסה נפתחת.
נשמתי נשימה עמוקה, רק עוד קצת...
"את שומעת? לא היה תשע אחוז אז הבאתי חמש" הוא אמר לה.
"אה...בכלל לא שמעתי שנכנסת, טוב בסדר, אני כבר אסדר פה, מחכים
לך אורחים בחדר..."
כל העסק התחיל להריח לא בסדר, הם פשוט היו נורמלים מדי. האמת?
התחלתי להתחרט שבכלל באנו לפה ולפי הפרצופים של השאר יכולתי
לנחש את המחשבות שלהם: "השעמום הזה לא באמת נורא, בעצם אפשר
לחיות איתו..."
צחי אמר את זה ראשון: "בואו נשכח מכל העניין, זה היה רעיון
גרוע". אלעד נאנח בהקלה, אני רק הנהנתי.
שמענו אותו ממלמל משהו והצעדים שלו התחילו להתקדם לכיוון
החדר.
הוא פתח את הדלת, סגר אותה מאחוריו והסתכל עלינו.
"נו, אז איך חשבתם להרוג אותי?"
כולנו התחלנו לדבר בבת אחת. "מה...לא...אנחנו...איך ידעת?"
הוא צחק: "אתם חושבים שאתם הראשונים שמנסים? כל שבועיים מופיע
פה אדיוט אחר".
אלעד החליט פתאום שהוא יודע לדבר:
"טוב אתה צודק, אבל התחרטנו על כל העניין עוד לפני שנכנסת",
הוא הסס והמשיך " אז חשבתי בתור פיצוי כזה...בא לך ללכת איתנו
לבאולינג? אני יודע שאין לך הרבה חברים" הוא סיים במהירות.
השעמום התחיל להשתנק והפלאפון שהוא החזיק נפל לרצפה.
"לא, זה בסדר" הוא חירחר וסימן לנו עם היד שאנחנו יכולים
ללכת.
אלעד החליט להתעקש: "לא, באמת או למשחקי וידאו עם אתה
מעדיף..."
השעמום צנח לרצפה, הרגליים שלו התחילו לבעוט ויצא לו קצף
מהפה.
"...או סתם לסרט..." סיים אלעד בדיוק כשהאמא שלו נכנסה.
הבעיטות הפסיקו ומאיפה שישבתי יכולתי לראות שהעיניים שלו בוהות
בתקרה.
"מה עשית???" אמא שלו התנפלה על אלעד, "הרגת לי את הילד".

הלכתי לבקר את אלעד בכלא.
הוא שכב על המיטה עם תחתונים וגופיה ובהה בתיקרה. הוא היה לא
מגולח והיתה לו סיגריה כבויה בפה.
הוא אפילו לא הסתכל עליי: "אתה יודע, היינו צריכים להקשיב יותר
טוב לאח שלך..."
"מה?"
"נזכרתי אתמול במשהו שהוא אמר לנו פעם".
לא עניתי.
הוא המשיך: "ישבנו אצלך והוא סיפר לנו על החדר אוכל המצ'וקמק
שהיה להם בצבא, עם הפוסטר..." הוא התחיל לצחוק.
ואז זה הכה בי.
"אל תהרוג את השעמום עם נשק".