יהוה ישב על הכסא שלו ומלמל לעצמו. מטאטרון המבוהל ניסה להרגיע
אותו אך דבר זה עצבן אותו אפילו יותר.
"מי אתה שתדבר?! אתה גרוע בדיוק כמותם!", נשמע קולו הרועם של
הבורא.
"סלח לי, אדוני, אבל אתה יודע שכל מה שעשיתי היה בשביל לשרת
א..."
"תחסוך ממני את השטויות האלו! כל מה שעשית היה בשביל עצמך
באותה מידה בדיוק כמותם! אולי שיטות אחרות, אבל המטרה היא אותה
מטרה. והתוצאה היא גם אותה תוצאה! או שאולי אני צריך להזכיר לך
את מיכל?"
מטאטרון נסוג לאחור. מיכל.
הוא לא ידע למה אבל הוא איכשהו קיווה שהאל האחד ישכח את מה
שקרה עם מיכל. אולי האירועים הנוכחים יעסיקו אותו מספיק. כאילו
שיש סיכוי שישות עצומה שכזו תשכח משהו אי פעם.
"זכרון של פיל" מלמל מטאטרון ויצא מן החדר.

יהוה המשיך לשבת על הכסא. לפחות הוא הוציא קצת כעס, לא שזה
מספיק כשאתה גוסס. "אח קשישא, חשבת שתתחמק מזה לנצח, הא? חשבת
שבראת עולם מושלם, ותראה מה קרה לו..."

פתאום יהוה התחיל לחייך בהתחלה לאט, ולאחר מכן חיוך שהולך
ומתרחב עד שהוא מילא לו את הפנים... הוא הפעיל את מערכת
האינטרקום שליד הכסא שלו
"אליזבת, תכנסי לרגע למשרד שלי, אני רוצה להכתיב לך משהו"
כאשר הוא עזב את הכפתור הוא התחיל לצחוק, כל כך חזק שמספר
כוכבים רעדו.

בני אדם שראו תופעה מוזרה זו של כוכבים רועדים לא שיערו לעצמם
שזוהי ההתחלה של משהו שרק אלוהים יכול היה לחשוב עליו

"אם אני הולך למות, אז לפחות הצחוק האחרון יהיה שלי"