מחשבות שאחרי הזיונים: אנטואן, יואב ואלוהים
אנטואן:
אני שוכב על הגב של הבחור הזה, יואב. MY GOD! כמה שהוא שרירי!
אני נזכר בשלושת הפעמים האחרות בחיי שהיתי עם גבר (בשתי מהם
היתי האקטיבי), ושוב אני תוהה, כמו תמיד, מה גברים מוצאים
בגברים אחרים, איך התחושה של להיות בפנים של גבר כל כך .נחותה
בהשוואה לתחושה של להיות בתוך אישה, ואיך ההרגשה של האחרי,
ההרגשה של לשכב על גוף של גבר , שונה כל כך מלשכב על גוף רך
וחלק של אישה.... ושוב אני נשבע לעצמי (בפעם הרביעית בחיים)
שלא אנסה זאת שוב, כי אני כבר יודע מה ההרגשה והיא ממש nothing
to write home about.
אני פוקח את עיני ומביט ברונית. רק לפני דקה היא אמרה לי
(במבטא ישראלי מובהק) "אנטואן, ז'ה טאם". אלוהים אדירים! זה
לקח לה חמישה חודשים תמימים להגיע לזה, ורק עכשיו, אחרי
שהצלחתי לחדור אליה באמצעות האיבר של האקס המיתולוגי, הצלחתי
סוף סוף לחלץ ממנה בדל הצהרה (איזה הצהרה עלובה), לקבל ממנה
ולו שמץ של התמסרות מינמלית שאני מצפה מאישה.
מעולם, אבל מעולם, איני זוכר שעבדתי כל כך קשה בשביל אישה,
ואני שם במלחמה (שבין המינים) ,בחפירות, בקו החזית, כבר יותר
משלושים ושבע שנה (התחלתי בן שלוש-עשרה) ותמיד זה היה כל
קל....ואם לא, אז אמרתי יפה שלום, ותודה, והמשכתי קדימה ישר
אל האישה הבאה. ודווקא עכשיו, שאני כבר לא צעיר ומרגיש כל כך
עייף, עכשיו כשאני נזכר לעיתים יותר ויותר קרובות שגם החיילים
הרומאיים המקצוענים, אחרי 25 שנה של מלחמה רצופה, חזרו הביתה,
לקבל מהקיסר חלקת אדמה, להינשא, להקים משפחה... דווקא עכשיו
שאני מרגיש שאני סוף סוף מוכן, קורה לי מן דבר שכזה...
אני שוב מביט בפניה, והמחשבה האובססיבית, שלא עוזבת אותי כבר
חמישה חודשים, חוזרת כמו תמיד: מה ,in God's name אני מוצא
בבחורה הזאת,? מה יש בה שהצליחה בצורה שכזו לחדור לי מתחת
לעור?
ואני מודה שהיא חמודה, ומשעשעת, ומצחיקה (אבל גם עקשנית,
ודעתנית, וקשוחה, וביצ'ית-כל התכונות שאני שונא בנשים ,) ואני
מודה שיש לה קלימקסים מדהימים (והיום מה שקרא, מבחינת המספר
והרצף של השיאים, ראוי ,אם נחשוב שוב על הרומאים, ממש לזיירי
דפנה), אבל למרות הכל, מה שהבחורה הזאת עדיין לא יודעת (אולי
היא תלמד אבל אני בספק) על איך באמת לענג גבר, יכול למלא ספר
שלם....
ואני נזכר בחיוך איך בפעם הראשונה (ובעצם השניה) שהתעלסנו
יחדיו, הבטיחה לי התינוקת הזאת, בחוצפה כל כך תמימה, שהיא (היא
!) תגרום לי (לי !) לדעת מה זה באמת לגמור-היא רונית ברקן
הפאם פאטל שלי מרחוב טשרניחובסקי 16 כניסה א'! ואני מחייך אליה
בלבי בחיבה ואולי גם ברחמים: לו ידעה אילו נשים אחרות יש שם
בעולם הגדול... ואני נזכר בכל אותן הנשים שחיו רק בשבילי,
שהקדישו את החיים, והגוף, ואת הנשמה עצמה, רק כדי לספק גברים
(עכשיו נסי להתחרות בזה תינוקת מתוקה): אני נזכר בסופי שהייתה
עובדת שעות לעמל כל שריר (ואני מתכוון ל: כ-ל שריר) כדי ליצור
מגופה המופלא את מכונת האהבה מושלמת, שהייתה מתכוננת שעות לפני
כל פגישה במריחה של כל איבר ואיבר מגופה המושלם בשמן ארומטי
עם ריח (וטעם) שונים שתהיה לי מחדש הפתעה; ואני נזכר בדניאל
ששכבה עם כל כך הרבה גברים שהספיקה לשכוח מה שרונית שלי עוד לא
למדה; ואני נזכר בהלגה, שמוחה המציא מין כל כך יצירתי ומופרע,
עד שלא היו לי אפילו שמות לתאר את מה שעשתה (ורונית המסכנה
חושבת על עצמה שהיא כל-כך נועזת!); ואני חושב על סו-גו'ן,
התאילנדית המסכנה, שהייתה לה הואגינה הכי מדהימה בעולם (היא
הייתה מופיעה במופעים האיומים האלה על הבמה בבנקוק ) שהייתה
יכולה ללטף את האיבר שלי שנמצא בתוכה, מלמעלה למטה ובחזרה,
לרפרף עליו כמו פרפר ולעבור ללחיצה שסחטה אותי כמו מכונה, וכל
זאת כשהיא יושבת עלי בלי תנועה; ואני חושב אפילו על ג'ניפר
אשתי השניה, הנסיכה האמריקאית הג'אפית שלי, שהייתה מוכנה
לעשות עבורי הכל אבל ממש הכל... הנסיכה המפונקת והיפיפייה
ששמחה להיות שפחה, להתרפס , לזחול.... ומה אני צריך עכשיו,
אחרי כל השנים האלה, אישה כל כך קשה, ועקשנית, ווכחנית וחכמה,
אישה שרק לגרום לה להגיד מילה אחת של אהבה עולה לי בכל כך הרבה
זיעה?
ושוב אני תוהה מה אני מוצא בה, ושוב אני לא מוצא תשובה יותר
טובה משמצאתי קודם: שלרוק שלה יש את הטעם הכי נפלא בעולם,
ושהריח הפנימי של האיבר הנשי שלה הוא הדבר המדהים ביותר
שאלוהים ברא.... וביום חמישי שעבר, כשקמתי מהמיטה, ושוב כרגיל,
לא רחצתי את יד שמאל (את יד ימין אני מוכרח), כדי לשמור את
הריח שלה כמה שיותר שעות, והלכתי ככה לפגישה לגבי הקרן החדשה
שאורבך מנסה להקים, ואיתן רביד ,האנטיפת .מבנק הפועלים, שישב
לידי בזמן שהסנפתי (ואין לי מילה אחרת לתאר את מה שעשיתי שם)
לעצמי את כף היד, חייך אלי, והיה כל כך נחמד...
ואפילו חשבתי לא מזמן לפנות לאנרי, שלמד איתי בסורבון והוא
היום אחד מחמש עשרה ה- NOSE האמיתיים בתעשיית הבשמים בעולם,
שמסוגל בעזרת האף בלבד לעשות אנליזה כימית לכל חומר בצורה
טובה יותר מה- HPLC הכי מתקדם בעולם,(והפלא הזה כבר הוכח
מדעית) ואחרי האנליזה לרקוח מחדש את הריח המבוקש (אני חושד
שהוא שנתן את ההשראה לספר "הבושם" של זיסקינד), וחשבתי להביא
לו דוגמא מהריח הפנימי המופלא של רונית, וליצור את הבושם
המבוקש ביותר בעולם,בושם שכל אישה תשלם הון בשביל לקנות, בושם
שכל גבר שיריח ייהפך לשלה, ואני ואנרי נהיה מליונרים מהמכירות
של הבשמים בזמן כל-כך קצר...
ואני מוציא בזהירות את האיבר הלח שלי מיואב ( Mon Dieu, הבחור
שרירי וחלק כמו במגאזינים של הומואים, אפילו שהוא נחרד שרק
נגעתי לו בעכוז וברור לי שזו אצלו הפעם הראשונה). אני מקלף
בעדינות את הקונדום (להיכנס לגבר בלי קונדום זאת התאבדות)
ומסתכל לרגע בנוזל שהצטבר בקצה הגומי הצהבהב. מי היה מאמין
שהנוזל הלבן והסמיך הזה (שנשים בולעות בכזאת שקיקה) שנראה כל
כך מרשים, הוא למעשה ריק לחלוטין, מורכב כמעט רק מהנוזל של
ערמונית?
אני זוכר איך הלכתי עם רשל, אשתי הראשונה, לרופא (אלוהים לשמוע
דבר שכזה כשאתה רק בן עשרים וארבע!), לבדוק מדוע אחרי שנה היא
עוד לא נכנסה להריון, ואיך שמעתי בתדהמה שבמיליליטר אחד שלי יש
פחות מחצי מליון זרעים, כך שדה-פאקטו אני עקר .ללא תקנה, ואני
זוכר איך קמתי, ועזבתי את רשל הבוכה שם במשרד, ויצאתי לאוקטובר
הגשום שבחוץ, והסתובבתי קפוא ורטוב בחושך שעות, שם על הגדה
השמאלית.... והמצחיק הוא שהמחשבה שעלתה לי בראש כל אותו הזמן,
היא שלא יהיה מי שיגיד אחרי קדיש, כי אני, הבן הראשון והיחיד
אחרי חמש בנות היתי "הקדיש" הקטן של אמא שלי, והיא חזרה שוב
ושוב על האמרה שבשביל זה היא הביאה אותי לעולם, אבל היא כנראה
לא חשבה שהקדיש הקטן (וגם חמש האחיות הגדולות) צריכים איזה
טיפול או תשומת לב מינימאלית ,... ושהיתי בן שבע, אחרי התקף
של שתייה, היא התאבדה,והקדיש הקטן (שעוד לא ידע לקרוא) לא אמר
מעולם קדיש על קברה... ושנה אחרי זה אבא התחתן שוב ושלח אותי
ואת אנט לפנימייה בלוזאן, וכשהוא מת, אז אחי למחצה זאכי הוא זה
שקרא אחריו קדיש-כך שבעצם גם אני לא אמרתי קדיש אחרי אף
אחד...
ואולי זאת הסיבה שלי כאן עם רונית, ועם יואב, ואלוהים יודע עם
מה, ואולי רק כך (באמצעות הפר הזה יואב) אני אוכל ליצור לי
קדיש קטן משלי, ילד, משמעות, המשכיות, ככל שהגיל מתקרב אני
מתחיל לפחד....
יואב
אני שוכב. בחזית שלי גן- עדן (רונית) ובגב שלי גיהינום (הצרפתי
המחורבן הזה שעכשיו, תודה לאל, הוא הוציא את הזין שלו מהתחת
הכואב שלי וקם לי סוף סוף מהגב).
אלוהים אדירים ! איך הרשתי לו לעשות לי דבר שכזה? אני מתכווץ
מגועל, מבושה. הרי היתי צריך, על ההתחלה, לקום ולשבור לו כל
עצם בגוף המתועב (והעור שלי מסמרר רק מהמחשבה שהזין שלו,
שהיה, כמו שאני בטוח, בתוך התחת של גברים אחרים, היה אי פעם גם
בתוך רונית שלי). ואני יודע מדוע לא קמתי : כי היתי בתוך
רונית, כי חוויתי אייתה באותו הזמן את גן-העדן בהתגשמותו, כי
לא רציתי להפסיד, וגם לו לשניה אחת בלבד, את הדבר הנהדר,
הקדוש, שהגוף שלי עשה עם הגוף שלה... וגם אם היו אומרים לי
שמעכשיו ועד עולם בכל פעם שאשכב אייתה יהיה השיפוד המלובן הזה
יהיה תקוע לי בתחת (ואלוהים אדירים זה כואב נורא!) היתי מסכים
בשמחה...
אז רונית שלי, חזרתי אליך, אהובה, ואני יודע ( וכן, אל תחשבי
שלא ראיתי את החיוך שלך, ואני יודע, מתוקה קטנה שלי, איך
הציניות שלך היא סך הכל הגנה ) שנועדנו זה לזה משחר
הבריאה.... וגם אז, בפעם האחרונה שעשינו אהבה ממש לפני שנסעתי
לארה"ב, כשמרחת את הזרע שלי כמו שמן הקודש על עצמך, ידעתי,
כבר אז, שהברית שבינו לא תופר. אבל פחדתי, כמו משה, כמו יונה,
פחדתי מהיעוד שלי, מהמשימה... וכמו יונה ניסיתי לברוח, וכמו
יונה אלוהים העניש אותי- כי השלוש עשרה חודשים האלו היו עונש
אחד גדול, וכבר מהרגע הראשון ידעתי שבארי המנכ"ל הוא נוכל
בן-זונה, ושאת הכסף האישי שלי ששמתי לא אראה בחזרה, ובכל זאת
המשכתי, ועבדתי ארבע עשרה, ושש עשרה ושבע עשרה שעות ביממה שבעה
ימים ללא הפסקה, בספינה שהתחילה לשקוע כבר מהדקה הראשונה...
והעונשים נמשכו, מכה אחת אחרי השניה: הגידול שגילו אצל אמא בשד
(כל-כך מאוחר ! הנבלות!) ,והטיפולים (שבנתיים, תודה לאל,
עובדים), והכלבה האמריקאית ממשרד יחסי הציבור שנתי אחי נשא,
למרות תחנוני (וכבר עכשיו, אחרי חצי שנה בלבד,הוא מתחרט על זה
נורא), והמריבה שרבתי עם חיים אביבי, החבר הכי טוב שלי עוד
מהתיכון ומהיחידה, על הצורה והאופן שנמשיך יחד את החברה
(ואולי לא רק על זה...) , והפרידה הכואבת ממנו- וכל הזמן הזה
בלי רונית, בלי הלשון העוקצנית, החכמה שלה, שנמסה כמו דבש אצלי
בפה, בלי השדים הקטנים והלבנים שלה שמתאימים לי בדיוק לכף היד,
בלי הכוס הנפלא שלה, המתוק, עם הריח הנפלא..., בלי המיומנות
המדהימה שלה לענג אותי עד טירוף, עד גמירה, (מאיפה היא למדה את
זה בכלל?)...
ואני נזכר בכל אחת מארבע הפעמים בשנה האחרונה שהיה לי סקס שם
בארה"ב: פעמיים עם ברברה ממשרד הנהלת החשבונות שעשה לנו את
ביקורת סוף השנה, פעם עם הבחורה היפיפייה (ג'ני?) בפאב בסן
פרנסיסקו בסוף השבוע של הלואין, שאני, בגאווה מטומטמת של
ישראלים, היתי בטוח שהיא מתחילה איתי כל כך חזק בגלל שאני פשוט
נפלא... ושלא ידעתי היכן לקבור את עצמי כשאחרי שעתיים של
זיונים (עם קונדום תודה לאל) היא קמה מהמיטה וביקשה במתיקות
שלוש מאות וחמישים דולר ושיהיה מזומן, והיתי כל כך מושפל,
ומלא בושה, ששילמתי לה בשתיקה, ויצאתי החוצה אפילו בלי ללבוש
את החולצה (ששכחתי אצלה) ואני זוכר איך נסעתי חזרה לעמק בלילה,
בכבישים הרטובים, לבד, אריק אינשטיין מתנגן לו בטייפ, רועד
מקור (החימום לא עבד), בוכה מגעגועים, מתשוקה..
והפעם הרביעית הייתה הכי איומה... זאת שעד יומי האחרון אני
אתבייש בה... כי היא הייתה עם זיוית, אשתו של חיים אביבי (החבר
הכי טוב שלי!), ולא רק זה אלא שאני הוא זה ששלח אותו באותה
תקופה להודו (ממש כמו הסיפור של דוד ואוריה) למצוא לנו ספק
משנה זול יותר... ובנר שני של חנוכה, אצלה בבית בסן-חוזה,
נשארתי, ואין לזה שום מחילה: לא העובדה שהיתי שיכור, ומחורמן
מזיכרונות על רונית, ולא העובדה שהיא ירדה, אחרי שהשכיבה את
התינוק, אלי ערומה.. ואחר כך, כשחיים חזר מהודו, הכל התקלקל
(למרות שאני מוכן להישבע שהוא לא ידע ולא יודע עד היום)
והמריבות הלכו וגברו עד הפרידה...
וכשהשנה האיומה הזאת הסתימה הרגשתי ממש הקלה, למרות הסכומים
האדירים שהלכו פייפן, ולמרות הסכומים האדירים שאני עוד חייב ,
ולמרות שחלק ניכר מהברנז'ה בארץ שמח כל כך לראות אותי חוזר על
ארבע, נכשל... אבל לחזור חזרה לישראל, לרונית שלי, לאהובה
הקטנה, שידעתי שלא תסכים לראות אותי (אני מכיר את העקשנית שלי
טוב כל-כך!) ולמרות זאת ידעתי ,בודאות, שאוכל לכבוש אותה
בחזרה.... והמראה שלה עם מישהו אחר הכה אותי בשוק, פשוט לא
חשבתי על זה אפילו לשניה.. רונית עם גבר אחר! (ואני יודע שזה
צביעות שאם לי מותר אז גם לה .. אבל זה פשוט לא מסתדר לי
בראש).
אבל לא אכפת לי, שוב דבר לא יעזור לאיך שקוראים לו ,(אלוהים,
אני אפילו לא יודע את השם של הגבר שדפק אותי מאחור!) כי אני
הולך להישאר פה, ומה שלא יקרה אני ורונית מעכשיו יחד..
לעולם... כי אהבה שהייתה, ויש , ותהיה בינינו, לא הייתה ולא
תהיה כמוה לעולם... ואני יודע שכנהיה זקנים ונשב עם הנכדים
סביב השולחן בערב שבת (ואני מקווה שעד אז רונית תלמד סוף סוף
לבשל) אחד הנכדים יתקע מרפק לשני וילחש: "תראה איך סבא וסבתא
עדיין מחזיקים יד ביד..
אלוהים:
יום שישי, עשרה בטבת בדירה ירושלמית בטשרניחובסקי 16, הייתה
סוף סוף השגחה אלוהית אישית (שלי), אחרי כל כך הרבה זמן של
הזנחה (שאין לי מילה אחרת לתאר אותה מאשר "נפשעת") הזנחה שאני
מאשים אותה (ואת עצמי) שהביאה לסיבוך הנורא הזה.... כי רונית
ויואב הם בין היצורים החביבים עלי ביותר בעולם (ומאז ומעולם),
ואני, שראיתי את החיוך של רונית היום לפני שעה, כשיואב אמר לה
שהם נועדו זה לזה משחר הבריאה, אני חייכתי חזרה: כי רונית,
הקטנה, והמקסימה שלי, רונית שחושבת שהיא כל כך חכמה, רונית
האהובה שלי טעתה! ויואב הוא זה שצדק- כבר חמש עשרה דורות שאני
מתכנן את הזיווג הזה, ואני מפגיש לשם כך, לפני מאה שמונים
ושתיים שנה, על גדה קפואה של נהר באוקראינה שהחל להפשיר לפני
העונה, סוחר עצים צעיר, ומלמד עם בת פנויה; ואני דואג שבאוניה
שמביאה יהודים לארגנטינה הניה התופרת הצעירה, תתחבר עם בלה שיש
לה שם אח רווק; ואחר כך בארץ, במלחמת השחרור אני דואג שאבי
ליפשיץ יפספס את השיירה האחרונה (שנקטלה עד האחרון שבאנשים)
שעלתה לירושלים, רק כדי שיפצע בקרב אחר, בלטרון, ויפגוש בבית
החולים את האחות אילנה היפה...ואני זה שמסדר שהיועצת בתיכון
תטעה ותשים את רונית ודפנה באותה הכיתה, ואני זה שדואג שדפנה
תלך למסיבת יום העצמאות בצהלה לבדה (ודואג שהחבר שלה יחטוף
מחלה) .שם תכיר את יואב , ואני אישית סידרתי את התאונה בשער
הגיא שעכבה את רונית בשלושת רבעי השעה וגרמה לה להיתקל באותו
יום שני גורלי, ברחוב אלנבי בדפנה ויואב... כן, אני זה
שיצרתי את הפגישה הקוסמית, הגורלית והבלתי נמנעת בין רונית
ויואב..., ואני זה שהשתמשתי בכוח הכי חזק שקיים בין אנשים,
במין, לקשור אותם אחד לשני... ואני הוא זה ששתלתי ברחם של
רונית את הריח ששום גבר אינו יכול לעמוד בפניו (והחכמה הקטנה
שלי הבינה את העניין והתחילה להתבשם בו באופן קבוע מאחורי
האוזניים ובין השדיים)... ואני נשבע, שאם אנטואן המתועב יחשוב
אפילו לרגע אחד לממש בפועל את הרעיון המבחיל שלו להפוך את הריח
הזה לבושם מסחרי-אני אכה אותו בשבץ שיהפוך אותו לצמח מזיל רוק
במוסד סיעודי לשבע השנים הבאות...
כי לי יש תוכניות ענקיות לרונית ויואב... תוכניות מדהימות,
מפורטות ,שישנו את העולם...
וזה לא רק הבג"ץ המתוקשר שרונית תפסיד בו עוד אחת עשרה שנה,
הבג"ץ שישנה את פני החוק במדינת ישראל לעד, הבג"ץ שרונית תטען
(בצדק) שהכה במכת מוות את הקרירה המשפטית שלה, ובכל זאת, למרות
המכה באומץ האופייני שלה (ילדה נהדרת שלי, אני אהיה אז כל-כך
גאה בך!) תנסה (ללא הצלחה) להשתקם מקצועית ולהמשיך בלי
תלונה...
ויואב, שעכשיו אחרי הכישלון בארה"ב, ואחרי מחלת הסרטן של אמא
שלו, עומד להקים חברת סטארט-אפ שלישית , והפעם להדמיה רפואית,
ועומד לפתח אישית בעוד חמש שנים, אלגוריתם כל כך יעיל לזיהוי
של סרטן השד שזה יהיה ממש מהפך למערך הסריקות ההמוניות לגילוי,
והחברה שיקים תהפוך לאחת הגדולות בתחומה, ויואב יהיה כל כך גאה
על זה שהציל במו ידיו כל כך הרבה נשים ממות, וכל אותו הזמן,
המסכן לא יידע ,שהסרטן שיתפתח עוד עשרים ושתיים שנה אצל רונית
האהובה שלו, נופל בדיוק באותם שתיים נקודה אחד אחוז שהמכונה
והתוכנה שפיתח, לא מגלות עד שמאוחר מדי...
אבל התוכנית שיש לי לגבי שניהם הרבה יותר גדולה ונשגבה..
ואולי היתי שאנן מדי- ואולי בטחתי מדי במטווה החיים הכפול
שטוויתי בכזו קפידה, במשך כל כך הרבה זמן, כי בחצי השנה
האחרונה, כשהייתי עסוק בדברים אחרים (ויש לי עוד תוכניות
שנרקמות בו זמנית) עלה הצמח המטפס, המתועב הזה אנטואן ( ואני
בחיים לא אשכח לו את עסקת הנשק המלוכלכת שעשה בסוף שנות השבעים
עם נורייגה ועם עוד שליטים מושחתים בדרום אמריקה, ובאפריקה),
ושזר את מארג חייו המזוהם בזה של רונית, יציר כפי המופלא....
ומשחזרתי לבדוק את המצב (אחרי הזנחה בלתי נסלחת) וראיתי על
הרקמה היפיפייה שאני מתכנן, כבר קרוב לאלף שנה, צמח טפיל ,רע,
הייתה התגובה שלי הראשונה-להמית !לעקור! להשמיד עד היסוד!. אבל
עצרתי....כי מי כמוני יודע שהכל מקרי למראית עין בלבד,
ושמאחורי כל דבר יש (אולי) תוכנית יותר גדולה, תוכנית אפילו
יותר גבוהה ולא מובנת מהתוכנית שלי, , תוכנית שטווה האלוהים
שמעלי (ואתם לא חושבים שיש רק אלוהים אחד ורק בדרגה אחת
נכון?)...
כי אנטואן, המנוול הזה, הוא אחד היצורים הטראגיים ביותר
שיצרתי מעודי: בן התמותה היפיפה, המוצלח, העשיר, והחכם הזה
שנולד עם כפית של כסף בפה, הוא יצור עצוב כל כך... והילד,
הנער, הבחור והאיש, הציני, והלגלגן שנולד כתינוק כבר עם מבט
ספקן, מפוקח... הוא שבמשך חמישים ואחד שנה, מרגע היוולדו
כ"קדיש" קטן ועד בערך לפני שעה , לא ידע, ולו שניה אחת של
אהבה.... ואין תמה שהוא נמשך: קפוא, מורעב, מותש, אל החום
שבוקע מרונית שלי..מאש היצירה המופלאה...
ואני תוהה איך אנטואן משתלב בתוכנית שלי הגדולה- כי מתוך הרחם
הזה, שמכיל עכשיו את הנוזל המופלא, הנוזל שהוא תמצית החיים
עצמם, הנוזל שהוא התקווה לעולם...הולך להיוולד בעוד שנתיים
התינוק החשוב ביותר שנולד באלפיים (ומשהו) שנה....
וכנראה גם עכשיו, כמו אז, בפעם הקודמת, תעלה שוב השאלה: מי
האב? (ותאינו לי שאני אישית אף פעם לא מעורב), והצינית של
אנטואן לא תעזור לו כאן, כי כשאלוהים רוצה (כמו שידע אברהם)
אפילו מטאטא יורה ו(אני אוהב לזמזם לעצמי את השיר הזה)...
ומתוך חמש מאות אלף זרעים במיליליטר אני צריך רק אחד....
ואני שוב תוהה על הכוונה של האלוהים שלי, ומנסה כרגיל (בלי
הצלחה) לנסות להבין, לנחש, את התוכנית הגדולה שלו, ומתפלל שהוא
ייתן לי רמז או סימן את מי לבחור: אנטואן או יואב? |
