זה מרגיש פתאום כל כך טבעי, הגדם הזה. החתיכה הזאת שתלשו לי
מהחיים, ואני מסתכל עליה פתאום כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
נכון, כולם מקטרים. זה מטריד, זה מפריע, אבל זה נראה טבעי. כל
כך טבעי, כל כך ברור מאליו. כמו ברית מילה. גם שם תולשים ממך
חלק, בטקס גדול ומפואר, עם כל המשפחה, חותכים ממך חתיכה - קטנה
אך משמעותית, ואתה נשאר נימול. ועכשיו גם גידם. לאט לאט, בכל
שלב, גוזרים אותך, חתיכה פה, חתיכה שם. מעניין מה ישאר בסוף.

הקטע הוא, שזה תמיד נראה לי טבעי. זמני כזה. אני פשוט לא קולט
שזה לעולם לא יחזור. נכון, היום כבר יש פרוטזות מתוחכמות, וכל
מיני אבזרים ואמצעים ותרפיות ומה לא, אבל עדיין, זה לא בדיוק
זה.

הכי טוב זה לישון. בשינה זה עדיין שם. לפעמים אני עוד מתעורר
ומרגיש את זה שם, אבל המציאות מכה בי די מהר, וזה כואב. אז זה
הכי כואב. ואז אני לא רוצה לישון, כדי לא להתעורר עם ההרגשה
הזאת. כדי להמשיך לזכור.

בבקרים אני קם, מצחצח שיניים, מסתכל על עצמי טוב טוב במראה,
עושה פרצופים, מתגלח, ומזכיר לעצמי - "גבר, אתה גידם, וזהו.
אין מה לעשות". תלשו לי חתיכה מהחיים - ואני שותק. לא רק שותק,
אפילו מקבל את זה. אפילו באהבה. מנסה להוציא מזה את המקסימום.

לובש את המדים, מצחצח נעליים, מסתכל עוד פעם במראה על
הדרגות...

פרוטזה.

בה"ד 1; אוק' 1998