לבד, תמיד לבד.   נולדתי לבד ואמות לבד.
אשמתי?
אני לא חושב כך. אני חושב שכך זה אצל כולם. רק שמעטים שמים לב
לכך. מעטים הם האנשים פקוחי העיניים אשר יכולים לראות את האמת.
היו פעמים בהם חשתי קרבה ואף אהבה. אך תמיד הם חלפו על פני
ונותרה רק האיבה.
אני לא מאמין שקיים כזה דבר- אהבה. חוץ ובמובן הפשטני שלה.
אנשים חושבים שכשטוב להם עם מישהו, שכשמישהו נחמד ומנומס
אליהם, דואג לצרכיהם הפעוטים, מדבר איתם בעניין משותף אז שוררת
בניהם אהבה.
זה מגעיל! זו לא אהבה, רק עוד חומה נוספת מפני הבדידות. רק עוד
משהו שימנע ממך לראות את היותך לבד.
מהיא אהבה? אתה שואל...
אהבה היא ההקרבה העלאית. להיות מוכן לעשות הכל, אבל הכל, למען
בן הזוג. רצונו הוא קדוש, מילתו- הארה, אושרו אושרך.
חייב אתה ללכת עד הסוף, להקריב את עצמיות, להיות בן ברית נאמן
לבן הזוג. כנגד כל העולם. בן הברית היחידי האפשרי. רק כך, רק
אם תמצא מישהו שבינכם לא יפרידו חומות. שיחסיכם יהיו כנים ובלי
מסכות. ושכל שהוזכר למעל יהיה הדדי. רק אז לא תהיה לבד.
אך גם בזה יש סכנה. משום שאהבה אמיתי יכלה לגווע, לדעוך, למות.

ואז, אחרי שידעת אהבה אמיתית מהי. באמת תבין את מהות הבדידות.

ישנו כוח בבדידות כמובן. משום שזה האופן היחידי, חוץ ממוות,
שבו אתה באמת חופשי.
אך להיות לבד, באמת לבד, בלי שותף זה קשה, קשה מאד.
ועתה, אחייה את חיי, מאחורי חומות.
לבד, תמיד לבד.
חופשי לתמיד.