אני מנסה להשאר כמה שיותר בשקט, כשאני פותח את הדלת המובילה
לשרותים. אני לא רוצה שהם יתעוררו. אם הם יתעוררו הם יתחילו
לשאול אותי כל מיני שאלות. כמו "מה קרה?" ו"אתה מרגיש טוב?".
שאלות עליהם איני יכל לענות. אני בעצמי לא יודע למה זה קורה
לי.
דלת השרותים חורקת קצת ואני קופא במקומי. הלב קופץ קצת בחזה.
זה מפחיד, למרות שמאז שזה נכנס לתוכי אני עושה את זה הרבה. זה
עדיין מפחיד.
"שלא ישמעו, שלא ישמעו, שלא..." חוזרת בתוכי המחשבה. אני מקשיב
בתשומת לב, הם לא התעוררו. הדלת נסגרת מאחורי בשקט.
אני כורע על ברכי מול האסלה. כמו בתפילה. אני מניח שבאיזה שהו
אופן זו אכן תפילה. מאז שזה קרה, מדי פעם אני חייב לעשות את
זה. חייב לקרוע על ברכי.  
הבעייה היא שזה רק הולך ומחמיר. פעם חשתי צורך להקיא לעיתים
רחוקות בלבד. אך ככל שהזמן עובר. הצורך להוציא את זה החוצה
גובר. שאת הנפש שאני חש כלפי מה שנמצא בתוכי הולכת ומתעצמת.
הברכיים שלי מתחילות לכאוב, ובד בבד עם גלי הבחילה המתעצמים
הראייה שלי מטשטשת. חדר השרותים מתערפל ונעלם ואני שב ומוצא את
עצמי במקום בו זה קרה. המקום בוא זה נכנס לתוכי והרס את חיי.
מי היה מאמין שבית קפה יכל לשנות אדם כל כך. שבית קפה מזויין
יהרוס לי את החיים?
מסתבר שכן.
עיני רואות את בית הקפה. אבל בתוכי אני יודע. כי הגוף שלי מקיא
את הנשמה שלו. מתעוות ומתפתל מיסורים. בחדר השרותים הקטן. אני
יודע שכשאני אחזור לראות את העולם השני, המציאותי. יכאב לי כל
הגוף. אבל מה זה גוף כואב בתמורה לסיכוי הקלוש, לתקווה שזה יצא
ממני. אולי פעם אחת אני אפתח את עיני ובמקום לראות את הגועל
נפש שהגוף האנושי מכיל. אני אראה את זה. לא בתוכי, אלא בחוץ
זרוק באסלה. לא קשור אלי.
הא... הלוואי.  אבל משום מה ממש לא נראה לי שזה יקרה.
בבית הקפה אני מחכה, אני יודע בדיוק מתי זה יקרה. ראיתי את זה
כל כך הרבה פעמים. הנה המלצר עובר על פני. תיכף זוג הזקנים
שמשמאל יקרא לו ויבקש חשבון. ואז, איזה דקה אחר כך זה יקרה.
בשרותים הקטנים, הגוף שלי מתעוות. ובשיא ההתקף הראש שלי נחבט
בקיר. איכשהו בבית הקפה מתחיל דם לנזול במורד פני.
אני רואה אותה מגיעה, היא מחייכת אלי. שפתיים מקסימות יש לה,
כל כך רכות. העור הלבן שלה זוהר ממש. היא ניגשת לשולחן שלי
ומתישבת מולי.
אני יושב מולה, מרגיש את זה קורה בפעם המי יודע כמה.
היא מחייכת ואני מרגיש את זה שובר לי את כל ההגנות ונכנס
לתוכי.
אני מולה. דמעות של דם על פני.
וזה חודר.
עכשיו הרגש בתוכי...