עוד שעתיים... רק עוד שעתיים היא תזרח...  אנחה יוצאת מפי. אני
יודע שאני יכל להחזיק מעמד. אבל אני גם יודע שזה יהיה קשה. אני
תופס את חוט הבדיל שמונח ליידי, מדליק את המצית ומתחיל לחמים
את הבדיל. למדתי לאהוב את הריח החמצמץ, את צליל התסיסה העדין.
הבדיל מתחיל לטפטף. אני ממהר ופותח את כף ידי השמאלית, ומניח
אותה תחת הבדיל הנמס. אני מרוכז כולי. ער פתאום, חושש ומצפה
כאחד לאשר עומד לבוא. אני רואה את טיפת הבדיל הראשונה מתנתקת
מהחוט הכסוף, היא צונחת במהירות אל עבר כף ידי הפתוחה אשר
מתחת. ואז היא פוגעת. עיני מתהפכות, אני נושך את שפתי בכדי שלא
לצעוק. קשת שלמה של צבעי פסטל מתפוצצת באחורי ראשי. אני שם לב
לכך שאיני נושם. לאט, לאט אני משחרר את האוויר הכלוא בראותי.
"תהיה חזק" אני אומר לעצמי... רק עוד שעתיים השמש תיזרח ועוד
לילה יעבור.  כבר בהתחלה גיליתי שהרבה יותר קל לי להישאר ער
באור בהיום. פעם שנאתי את היום, את השמש, את רעשי העיר החייה
והמזמזת. עתה אני משתוקק לזה. מחכה בקוצר רוח לרגע שבו אחוש את
הקרניים החמות, המסנוורות על עיני. אז אדע שעברתי עוד לילה.
עתה אני כבר ירא את החושך, כמעט ישר כשהוא עוטף את העיר הזאת,
אני מרגיש את כובד עפעפי. ואז המלחמה מתחילה. המלחמה על
העירנות.
אני מרגיש את עיני נעצמות שוב. פעם טיפת בדיל אחת הייתה מחזיקה
אותי לפחות למשך שעה. במצב הנוכחי, בקושי רבע שעה של פיכחות
היא מביאה עלי...
אני עובר למטבח, ושופך סוכר אל ספל הקפה.. הספל השמיני שלי
ללילה הזה. אחר כך אני שופך את הקפה, בהתחלה עוד טרחתי להתעסק
עם כפיות ומידות עכשיו אני רק מוסיף מים ושותה את זה. כמו
שבימים הטובים הייתי מקפיץ טקילה עם החברה.
הטעם מר. אני מרגיש מספיק חזק בשביל לשבת. הרגליים כל כך
כואבות מלילות של עמידה.
אני מתיישב על הריצפה הקרה, וממלמל לעצמי "תהיה חזק". כאילו
שזה יעזור במשהו...
אני מסתכל על היד שלי, על הצלקות הישנות ועל השלפוחיות החדשות.
התבנית שהן יוצרות. כה אקראית כה חסרת משמעות. אך עם זאת
מייצגת אותי טוב מכל דבר אחר. אני נזכר בפעם הראשונה. הפעם
ההיא שכיביתי על עצמי סיגריה.. כמה שזה כאב, זה הספיק לי ללילה
שלם של ערות... מידי פעם חולפים צבעים משונים מול העיניים..
ודברים מאבדים את הפוקוס. זה רק העייפות.
ושוב עולה השאלה שמטרידה אותי תמיד, למה, למה לעשות את זה...
אולי עדיפה כבר השינה על כל הבלאגן הזה. ועם המחשבה נעצמות
העיניים. אני מנסה לפתוח אותן. אבל לא מצליח. המחשבות מאיטות.
אני יכל להרגיש יותר מאשר לראות את החשיכה הכחולה שעוטפת אותי
מנחמת אותי. אומרת לי שזה לא אמת, שהכל היה חלום, שמחר יהיה
יותר טוב. אני מנער את ראשי, ובמאמץ נואש אחרון תופס את הסכין
הקרובה אלי ומעביר אותה על זרועי.
לא!!! אני זועק בתוכי, אני לא מוכן, אני לא אקבל את הנחמה
שבשינה, אני לא מוכן, אפילו לא לרגע אחד של חלום לא מציאותי
להאמין שזה לא קרה. שהכל בסדר, השינה, אחרי הכל, היא השלב
הראשון של השלמה. ואני לא מוכן להשלים, לא עם זה.
אני יודע שברגע שאני ארדם, אני אחלום שהכל בסדר, שהכל כמו שהוא
היה בעבר. ואז יגיע הרגע הנוראי של ההתעוררות, הרגע בו אני
אאלץ להבין שזה רק חלום. וכי המציאות הקרה והאדישה בעינה
עומדת.
וכל בוקר להתמודד עם האובדן, להתמודד עם הידיעה ששוב אני לא
אהיה שלם לעולם.
לדעת כי זו הייתה אשמתי.
לדעת כי היא עזבה אותי...