יום חמישי בבוקר, אבל בסוף שלו, אני יורד במדרגות של התחנה
החדשה ומסתכל על העולם ועל כל מה שמסביב.
אני לובש גופיה שקניתי בכרמל, שמה איפה הדוכנים ב- 10 שקל
החתיכה, מקדימה הדפסה של מיקי מאוס מאחורה סמל של מכבי, המיקי
מאוס מקדימה, זה מה שאני נותן להם לראות, זה מה שמגיע להם.
המכנס שלי עם כיסים כאלה רחבים, שמאפשרים:
א -מקום לארנק ולפלאפון.
ב - מקום לדחוף את הידים כשאין מה לעשות.
הם עמוקים כאלה אבל לא יותר מדי, כמו שאני אוהב.
האשה שאני לידה בימים האלה שלחה אותי לקנות בגדים, אמרה  אמא
שלה תפגע עם אני יגיע שוב עם המכנס המקומט והחולצה פסים לחתונה
של הדוד.  אני מצליח  להוציא מהבנק 200 שקל לפני שהוא בולע לי
אותו ויוצא לקניות, לדפוק הופעה, כמו שצריך.
אני ככה עובר בין כל הדוכנים האלה, עם הבגדים על הקולבים ב- 20
שקל היחידה והעינים שלי נתפסות למכנסי ברמודה, אדומים כאלה,
הרבה זמן אני מחפש.
אני בודק שאף אחד לא הרים לי את הכסף מהארנק למרות שכבר בדקתי
10 פעמים מהבוקר, מוציא את הפלאפון והארנק מבלי שאף אחד יראה
ומעביר אותם לכיס של הברמודה,  בודק את העומק של הכיסים. בול,
בול בול!
זה לא בא בקלות זה,לפעמים ימים שלמים תחפש לא תמצא, אבל מה,
היא אמרה אני צריך לדפוק פעם אחת הופעה, כמו שצריך, בשבילה.
יד גברית, גסה כזאתי, תופסת לי את הכתף מאחורה.
אני נבהל ומסתובב אחורה. המוכר של הברמודה, ככה, עם מכנס
ברמודה אדום כמו שאני אוהב, אבל מה, רואים לו התחתון שכנראה
הגומי שלו דפוק או משהוא כזה ככה מבצבץ לו, וגם יש לו הרבה
שערות סביב הפופיק.  הוא נוגע לי ככה בכתף ואומר לי,ככה הוא
אומר לי.
"אתה , אתה יש לי מלה לך, אתה ישר ראיתי בעין, איש של מלות".
אני דוחף את היד לכיס, ממשש טוב טוב שלא הרים לי את הארנק.
"אוטוסטוגססטיה" .
ככה הוא אומר, מתקרב אלי שלא ישמעו אותו.
"זה מן קללה כזאתי ,לא?"
"אוטוסוגסטיה" אני מתקן אותו "זה לא מה אתה חושב."
אני חושב רגע על מה אני חושב להגיד.
" זה כאילו, זה כאילו מישהוא בא כאן, באמצע החמסין, זורק אותך
אחורה  כשהית ילד בבית, ואמא שמה לך נגיד ג'ל בשיער לבר-מצווה
של הדוד, ואתה כועס ורוצה לברוח לחצר כי נמאס לך מהג'ל וכל זה
אבל", "לא" הוא מפסיק אותי. "ג'ל בחיים לא שמה לי, אבל מה,
היתה נותנת לי ללבוש מכנסיים עם גומי שמזה לחץ, והיתה מעלה לי
אותו עד לכאן" (הוא מראה את הפופיק שלו) "ואני הייתי מוריד,
אבל מה היה, בסוף היא תמיד נצחה, וככה הייתי יוצא  מהבית,
המכנס למעלה וכולם צוחקים עלי, וכשהייתי מתרחק קצת ישר הייתי
מוריד". הוא מסתכל על הלקוחות האחרים בחנות, מעלה טיפה את
המכנסיים למעלה, מוריד את הברמודה האדומות ונותן לי אותם, שם
בשקית ניילון אדומה. "תקח שניים ב- 15 " הוא אומר. אני מוציא
15- ונותן לו, הוא שם את הכסף בכיס ומדליק סגריה. "אתמול , בזה
של דן שלון היו מזה צעקות. תאמין לי, היו נותנים לי היתי מרים
אותם ברימון. שילמדו, חושבים מותר להם הכל אלה, לא יודעים
לדבר והכול. כל הבלגן למה איזה נאד תקע שמה המלה הזאתי,
סטוגסטיה, יעני, יעני " ( הוא ממלא את הריאות בעשן, מרוכז
בעצמו)
"כל הבלגן הם רוצים מה היה פעם יהיה עכשו". שנינו מסתכלים על
זאתי עם המיני שעם קצת מתכופפים אפשר לראות לה הכל.
"אוטוסוגסטיה", אני אומר. "אוטוסוגסטיה" הוא אומר, ועובר ללקוח
הבא. אני לובש את הברמודה מאחורי הווילון ונעלם בשמש.
אז ככה אני יש לי פה שני ברמודה. אחד לובש, דופק הופעה בערב,
אחד נקפל יפה יפה נשים בארון. אני מצליח לשחרר את המנעול של
האופניים ונוסע נגד הכוון שמה, לכוון הכרמל. אני עובר בדרך
ברחוב  העלייה ומרגיש איך הזיעה מתפשטת לי למטה, כמו דבק
פלסטיק מתחיל להתייבש. אני עוצר באחד המקומות הקטנים האלה,
שכשאתה מרגיש הכי צמא בעולם אתה רואה שם את כל המובטלים האלה,
חיים מבטוח לאומי אבל מה יושבים פה באמצע היום והמוזגת הצבועה
בצהוב מוזגת להם חצי ליטר, וככה שמה להם בצד חמוצים וכאלה. אז
ככה אני נועל את האפנים ומתיישב. הצבועה מוזגת לי בירה בכוס
מעלת אדים של קור שהיא מוציאה מאיפה שהוא ושמה לי חמוצים. כולם
מסתכלים עלי, מפסיקים דיבור. אני שותה בשלוק אחד ודוחף לפנים
החמוצות שלי את החמוצים, מרגיש את העינים של כולם מסתכלות
דרכי, כאילו אני אוויר עם הישיבה שלי שהפריע להם באמצע היום.
אני בורח משם ונוסע לכרמל, מסתובב בין הדוכנים. אני מחפש איזה
חולצה שתתאים ככה, ליציאה, שתגיד אני בסדר האמא שלה שתהיה
מרוצה, מגיע לה, אישה בגילה. מגיע לדוכן של הזה, נראה גרוזיני
הוא משהוא כזה, הוא נותן לי חולצה עם צווארון, צבע וורוד, כמו
שאני אוהב.  אני מנסה אותה ומחזיר לו אותה, יותר מדי עמילן,
ילחץ לי. הוא מוצא חולצה אחרת ותוך כדי שותה את הקפה שמביא לו
ילד רוסי עם מגש מיטלטל  " אתה לא מבין, בן-אדם, בן אדם לא
יודע לדפוק הופעה אין לו גרנטי לשום דבר, הוא כמו אוויר, כמו
סודה שלא תסגור אחרי שעה אין גזים". הוא מסדר לי את החולצה,
אני מיישר את הקפלים, נותן לו מה הוא מבקש, לפני אני הולך הוא
עוצר אותי, מוציא ווסט כזה שלא נסגר, בחיים לא הלכתי עם כזה
דבר. הוא שם לי אותו ומראה לי עם הראי "אתה תהייה קינג כח'ה ,
אין מי ידבר איתך. שתדע לך, מי לא יודע לדפוק הופעה אין לו
גרנטי בעולם המחורבן הזה. אפילו זה, זה שירה ברבין, אני מבטיח
לך לפני יצא מהבית עמד מינימום 10 דקות, דפק הופעה כמו
שצריך,טיפ-טופ. זה, אתה מבין, מה יוצא לך החוצה איך אתה מתלבש
זה מה עובר לאנשים בראש, נותנים לך כבוד או לא יורקים לכוון
שלך. בוא" הוא מוביל אותי לאחורי הדוכן, חונה שם ב.מ.וו חדשה,
וסובארו עם מלא חלודה, מהישנות. " עם אני אתה רואה אותי ככה,
אתה יושב ככה, שותה אספרסו בשינקין ,עובר עם הסובארו הזאתי אתה
לא משתין לכוון. אבל עם אתה רואה אותי כח'ה בב.מ.וו, ככה,
הסיגר בוער לי ביד, אתה נותן כבוד. אז מה אני לתת לך מכל
הקשקושים זה תן הופעה, בן-אדם, ותראה איך העולם מחליף כמו שלט
צבעים משחור לוורוד".