כולם חושבים שאני מוזר. אני יודע את זה מאז הפעם הראשונה
שעברתי בקיוסק ושמעתי את האח שלה  אומר לחבר שלו "תגיד, זה לא
הדפוק הזה מרחוב לווינסון?".  
עשיתי כאילו לא שמעתי אותו וחזרתי הביתה.
אמא הסתכלה עליי בעיניים הדואגות שלה אבל זה לא הזיז לי. כבר
שנה שזה לא מזיז לי. מאז שאח שלי מת בלבנון, המבט הזה תקוע לה
באמצע הפנים. אני מניח שהיא הייתה יפה פעם, אבל עכשיו היא  סתם
עוד אם שכולה.    
נכנסתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת. סוף כל סוף אני יכל להיות
איתו לבד. הוא החבר היחיד שלי. נעמדתי מול המראה וחייכתי אליו.
איזה דבר מופלא זה מראה - כסף וקצת זכוכית ואתה יכל לראות את
עצמך. הסתכלתי לו בעיניים והושטתי אליו את היד. הוא הסתכל בי
בחזרה והרים את היד שלו אלי. אצבעותינו נגעו, והרגשתי את המגע
הקר שלו. פעם ניסיתי לחמם אותו עם שמיכה ואז עם תנור. אבל תמיד
הידיים שלו הן כל כך קרות.
 
אתמול אמא תפסה לי את היד ושאלה אם אני בסדר. היא אמרה שהידיים
שלי קרות ומדדה לי חום. היא לא הבינה שיש אנשים קרים כמוני
וכמוהו.
 
סיפרתי לו על היום שלי, על המבט המודאג שעדיין מרוח על הפנים
של אמא. סיפרתי לו עליה. והוא לא אמר כלום רק עמד שם מחייך.
איך שאהבתי אותו. הוא היחיד שתמיד היה שם כשהייתי צריך אותו.
עם הבטחון השקט שלו והחיוך המבין. אז מה אם הידיים שלו קרות,
יש אנשים כאלו.
 
קירבתי את פני אל פני המראה ונישקתי אותו על שפתיו. אם אח שלה
היה יודע שאני מנשק בנים אחרים על השפתיים, הוא והחברים שלו
בטח היו מרביצים לי שוב. זה לא שאני נמשך לבנים, אני נמשך רק
אליו. כבר אמרתי - הוא החבר הכי טוב שלי.
 
הרמתי את המאפרה מהמדף וזרקתי הכי חזק שיכלתי ישר לפנים שלו.
הוא התנפץ ברעש מבהיל והרסיסים עפו עלי והתפזרו בכל החדר.
הלכתי למקלחת ושטפתי את הדם מהפנים שלי.
בהתחלה חשבתי שנחתכתי מהרסיסים, אבל אז גיליתי שהדם קר, שזה
הדם שלו.
 
שטפתי טוב טוב, אפילו עם סבון. למרות שאח שלה חשב שאני מוזר לא
רציתי להבהיל אותה.

            השפתיים שלה היו חמות...