אף פעם לא הייתי כך, באמת שלא. למעשה אף היו פעמים בהם דיברתי
נגד שכמותי. ואכן עד לפני זמן לא רב, התרחקתי ככל יכלתי מאותם
טיפוסים.
הם היו משונים מדי בשבילי, תמהונים מדי.
ועתה- גם אני כזה, אני אחד מהם. באמת שלא האמנתי שזה יקרה לי.
חונכתי נגד זה. אבל עתה, מן הצד השני של המתרס, אני מבין שכך
זה עם כולם. אני מבין שאף אחד לא חונך להיות כך. ואף אחד לא
חושב או מאמין שזה יקרה לו, שגם הוא יהיה כזה.
ועוד משהו למדתי מהיותי אחד מהם, למדתי שאף אחד לא נשאר זמן
רב.

אתם מבינים, זה חלק מהדבר, עם הנידוי, והמבטים המוזרים שנועצים
בי ברחוב. אותם מבטים שאני עצמי נעצתי בהם עד לא מזמן. עם כל
העול והלחץ, אין פלא שעד מהרה כולם עזבים, בדרך זו או אחרת.

      גם אני אעזוב במהרה. נמאס לי.

     נמאס לי שכולכם טועמים את טעם האוכל ורק אני לא.
     נמאס לי שכולם חולמים בשנתם ורק אני לא.
     נמאס לי שכולכם מדברים עם כולם ורק איתי לא.

אני, אני חש רק ברעב, רעב אותו אני יודע שאיני יכל להשביע.
אני חש בחסרונו של כל מה שהיה לי, של מה שהייתי ואינני עוד.

   אני רק צל של עצמי.

                   אני חושב כי הגיע זמני לעזוב...