אם תרצו לשמוע על מה שקרה וכל זה אני חושב שאני ילך אחורה,
למאוור עם הכנף השבורה שהזקנה שלי היתה מפעילה כל הזמן בשביל
ש"ריח זבל מה אבא שלך מגדל  לא יכנס בביתה שלנו". יצאנו למסדר
רשום-תלת-חודשי: אבא מקדימה, לבוש באוברול של מועצת הלול  עם
הקרטון רישום ביד, אני לבוש בחולצה שהגיעה לי לתוסיק שהיה
ר'שום עליה באדום: "לרוזנטל -תמיד אחריך, האריות האדומים",
מחזיק את המשקל ברזל הזה שבקושי הרמתי אותו ומאחורי פנטום,
שיצא לו ריר מהפה כל פעם שהתקרבנו ללול. פנטום התחיל ליילל
ובמקום להסתכל על הדרך הסתובבתי אליו ואז המישקל נפל וכיווצץ
לי את הרגל.  החנקתי את הצעקה שעמדה לי בגרון כי "הבן של
רוזנטל צריך להבין שהבן של מפקד פל"סר צנחנים (מי"ל) צריך לדעת
להתאפק , כי כשהשנוזל יגיע ליחידה הוא לא צריך צלצול מהמ"חט
"זה לא נראה לי תוצרת רוזנטל". הוא סובב את הראש אלי, הסתכל
עלי לשניה והמשיך ללכת כאילו שלא קרה כלום. אבא בדק שהמשקל
מאוזן "כמו המאזני ציפה ביחידה", פנטום התחיל לנבוח ואבא אמר
"אם החיה שלך תוריד נוצה מהלוחמות שלי אני יסגור אתה את
החשבון". רצתי בלול  ותפסתי את הלוחמת ההכי קטנה שהצלחתי
והבאתי למשקל. אבא הסתכל עליה, תפס אותה ביד אחת וזרק אותה תוך
שהוא אומר "לחתונה שלך תקבל כזאתי". כל כך אהבתי להכנס ללול
ולשחק עם הלוחמות בתופסת ולא רציתי שאבא ישלח אותן לשחיטה.
המשכתי לרוץ ותפסתי אחת אחרת, אבא בדק אותה ואמר "אולי יש עוד
איזה סיכוי בשבילך,שנוזל". אבא שם את הלוחמת במשקל והיא נכנסה
לפאניקה, הוא נתן לה פליק בכרבולת התרנגולת עשתה "טרולולו" ולא
העיזה לזוז יותר. הוצאתי את המטר מהכיס ושמתי ללוחמת על
הכרבולת, אבא הרכיב את המשקפים  ולקח את העפרון. התחלתי לדקלם
"כרבולת 2.5 סנטים" אבא רשם "את המידע הרלוונטי בלבד" בקרטון.
נכנסתי אחרי אבא למקלחת וחיכיתי שהוא יקח "את המשחה האדומה
לאחרי הלול". חיקיתי אותו וניקיתי את הידים כמו שהוא היה מנקה,
הוא קרץ אלי, תפס לי את הכתף ולחץ עליה , נתן לי צ'אפחה בגב
ויצא. ישבנו לאכול, אבא  על הכסא קש שקיבלנו מסבא ואני לידו.
הזקנה שלנו הגישה קודם לאבא ואחר-כך לי. כשראיתי את הפולקה
לקחתי אותו והחזרתי אותו לסיר. אבא הוריד את הקרטון רישום ואמא
הדליקה סיגריה, כמו שהיא רגילה "כשהפוץ עושה לה בלאגן". אבא
נגש למטבח "עוד יומים משלוח, ואם אתה לא רוצה לשפוך לאגר" הוא
שם לי את הפולקה בצלחת "אז כדי מאוד שעד שאני קם, שזה בדיוק
עוד" הוא תפס לי ביד והסתכל בשעון בר-מצווה שלי "שעה ועשרים
ואחת דקות, הדיווח היחידי שאני יקבל זה שלא נשאר פירור
מהצלחת.יש שאלות?" הוא הסתכל אלי ואל אמא, חטף לאימא את העיתון
והלך לתפוס חרופ'. אמא הלכה למטבח ומילמלה "אפילו פאסטרמה מה
הייתי מביאה מהשוק הדגנארט לא שם פה שלו". אחרי שאמא שמה לי את
המנה , כשהיא לא שמה לב, הכנסתי את הפולקה לכיס והתחמקתי
החוצה. הלכתי ללול ופתחתי מהר את הדלת אבל שכחתי לסגור אותה עם
הוו, התישבתי על השרפרף ופנטום הוריד ריר ליד הדלת (למרות
הפולקה שנתתי לו מקודם). חילקתי ללוחמות תערובת וחשבתי על זה
שמחר הן יהפכו לשניצלים שאימא מוציאה מהמקפיא לצהרים. הבנתי
שאני, צחי רוזנטל (אבא קרה לי יצחקי,למרות שמאה אלף פעם אמרתי
לו שהשם שלי זה צחי, שזה יותר קול) היצור האחרון שיכול להציל
ברגע הזה את הלוחמות של רוזנטל. בדיוק באותו הרגע פנטום דחף את
הדלת ונכנס בריצה ללול. הוא רץ כמו משוגע בלול והתרנגולות
נכנסו לפניקה ולמות לי ככה. אבא כנראה שמע את הרעש והגיע
בריצה, ראה את כל הבלגן, רץ אל פנטום ונתן לו בעיטה. פנטום
התחיל לייבב כמו תינוק, אבא תפס אותו בצוואר וגרר אותו
לטרנספורטר  ונעל אותו בפנים. אמרתי לאבא שהכול קרה בגללי אבל
הוא לא רצה להקשיב לי. אחרי שהכנסנו את העופות חזרה ללול הוא
נכנס לאוטו ואמר לי להביא את הבייבי שלו. התחלתי לבכות ואמרתי
לו שהכול בכלל קרה בגללי אבל הוא בכלל לא ענה לי, רק הסתכל מעל
פאנטום שקישקש בזנב ונבח עליו "אחורה". פנטום כמו ילד טוב
התישב בספסל האחורי וחיכה. הלכתי הביתה והוצאתי מהמחבוא את
הבייבי ונכנסתי לאוטו. פנטום ישר עבר קדימה, כמו שהוא רגיל ,
והתישב לי בין הרגלים. לא דברנו בכלל אף מילה כל הדרך. הבנתי
לפי הכיוון שכנראה אנחנו נוסעים למיזבלה וזה היה על באמת. אבא
הוציא מאחורה את החבל וקשר את פנטום לשלד של המכונית החלודה של
איינשטיין. פנטום כנראה הרגיש שקרה משהוא, כי הוא התחיל ליילל
את היבבות העצובות האלה שלו, שהוא שומר לזמנים מיוחדים. אבא
הכניס את המחסנית ודרך את הקלאץ'. אני רצתי אל פנטום וחיבקתי
אותו. "הוא הרג לנו את הלוחמות, נכון גבר?" ליטפתי את פנטום
ובכיתי בשקט. "מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?" אבא נגש אלי ולקח
לי את היד, אני סרבתי ונשארתי ליד פנטום. אבא השאיר את הרובה
על הארץ ועמד בצד. "אני מחכה, גבר". לקחתי את הרובה, כיוונתי
אותו אל פנטום ולחצתי על ההדק . אבא לקח לי את הרובה ואני
החנקתי את הגוש בגרון והלכתי לאוטו. אבא נכנס ליד המושב של
הנהג וסימן לי להתישב בכסא של הנהג, וזה היה שעור הנהיגה
הראשון שלי.