כבר כמה זמן שרע לי. ולא סתם רע לי, רע במובן של בדידות וכאב
שיושבים לי עמוק עמוק על החזה ולא נותנים לי מנוח, גם בדקות
המאושרות ביומי. אני יושבת וגם כשמסביבי שוררת שמחה, אני
מרגישה נטע זר, לא שייכת לחגיגה. הכל מצטייר בעיניי כניסיון
להרע לי יותר והפרנואיה שלי הולכת וגדלה. אני משוועת לחום
אנושי וכשאני לא מקבלת את המנה היומית שלי, אני שוקעת עוד יותר
עמוק בבדידותי השחורה. ברור שרחמיי העצמיים לא מוסיפים לחגיגה,
אבל נכנסתי למגעל רחב מידי של תסכולים ואכזבות שאני לא מצליחה
להתנער ממנו ולחזור לשגרה שהייתה לי. כל מילה שזורקים לי
מכאיבה כמו סכין, גם אם הכוונה לא הייתה מרושעת. כל חיוך שנזרק
לעברי מתבטא כחוסר אונים סביבתי ונימוס מאולץ שבא עם עסקת
חבילה של ניכור. כשאני מצליחה להתנער מהרגשות האפלים האלה
ושוכחת את עצמי לכמה זמן, אני נזכרת בכל הרע שמחכה לי כשרק
אגמור את עיסוקיי שגורמים לי לא לחשוב על בדידותי. ממש מעגל
אימה שגורר הרבה בכי ותסכול ובעיקר רגשות מאופקים ומאולצים
במשך כל דקה ושניה שעוברות. עד לפני כמה זמן המשבר לא היה כה
גדול והצלחתי להסתיר מעיני אחרים ובעיקר מעיני עצמי את מצבי.
חביבותי לא הסגירה את רגשותיי הפנימיים והצטיירתי לרוב כבן אדם
מלא חיים ושמחה. אך לא זהו המצב, ועכשיו זוהי זעקתי. לו היה לי
האומץ, הייתי בוודאי עושה משהו עם רגשות אלו. לו הייתה בי טיפת
בושה וחוסר התחשבות באנשים היחידים והיקרים שבאמת אכפת להם
ממני, אני לא יכולה אפילו לתאר מה הייתי עושה. זהו לא איום ולא
מכתב פרידה. אני עוד אצטער על היום שכתבתי את זה, בעיקר בגלל
תגובות של אנשים שלא ממש מכירים אותי ולא קרובים אליי מספיק
בשביל שיהיה אכפת להם לעזור. בעצם, אני לא רואה פואנטה במה
שאני כותבת עכשיו. קשה לי ועצוב לי ואני צריכה לפרוק את זה.
ניסיתי, באמת שניסיתי להתעלם, אבל כשכולם מתעלמים ממני באופן
פתאומי, הכל חוזר... אלי. דמעות שיורדות מעיניי מזכירות לי
שהכל מציאותי ולא רק בראש שלי. הן יורדות להן בנתיב הקבוע לדרך
אין חזור, ומותירות אחריהן שובל של בוהק שרק מזכיר את המצב.
זוהי הפעם הראשונה שאני כותבת ככה. פשוט זורקת מה עובר עליי,
לא מסננת, לא מורידה, לא מקצצת רק בגלל שאני לא רוצה להיחשף.
לא אכפת לי מה יחשבו עליי עכשיו, אכפת לי רק מה יהיה עוד מעט.
מה יהיה אם המצב הזה ימשיך? אפילו נקודות של אור שהאירו את חיי
בעבר הולכות ומתפוגגות. קשה לי להגיד כאלה דברים, כי אני יודעת
שזה יפגע באנשים שאוהבים אותי. זה לא אומר שאני לא אוהבת אותם.
אני פשוט לא אוהבת את החיים שלי כפי שהם עכשיו. ובעצם, מי
אוהב? מי מרוצה? מה אני רוצה? אני יודעת מה אני רוצה. קצת חום
ואהבה, יחס וקרבה. טלפון פה ושם, חיבוק שיזכיר לי למה אני כאן
ומילה טובה מידי פעם. אם אני מסוגלת לתת, למה אחרים לא?
אומרים שאחרי שפורקים עול מרגישים הרבה יותר טוב. אז אני
בינתיים מחכה. שיהיה...