"רעש" היא צרחה עליהם
"רעש שיהיה כאן!"
"מיד!"
אבל למרות כל האיומים וכל הצרחות
הכתה ישבה מולה בשקט מוחלט
שקט כזה, שלא נעים לשמוע.
שום ליחשוש שום פתק שום דבר
היא ידעה שיום אחד זה יגיע אבל זה לא יכל להיות היום.

כבר בתחילת השנה שנכנסה לי"א 5
היה משהו מוזר באויר
הכסאות והשולחנות היו נקיים ומסודרים כאלו
הלוח מודעות היה יותר ממעודכן
היו שני נציגים למועצה
ואפילו דאגו לה לגירים
מי היה מאמין...

הכיתה מהגהנום קראו להם בחדר המורים.
אף מורה עוד לא החזיקה מעמד איימו עליה החברות
אבל בקייץ פנתה למנהל וביקשה לא פחות ולא יותר
מאשר לחנך וללמד את המוגבלים הללו
הם לא התאימו למערכת, המורים ממש לא ידעו מאיפה להתחיל ללמד
ולא היתה עדות נוספת לשום כיתה שכזאת
אפילו לא בחוזר מנכל השנתי ל96
[זה שמכונה עד היום "התנך" ].

אבל השקט הזה, השקט הזה
היא פשוט לא יכלה יותר.
מה היא היתה אמורה לעשות?
ללמד אותם משהו?
להעביר שיעור?
זה לא היה הגיוני .במיוחד לא באותו היום
יום רביעי הזה - 3 שעות מחנך שלמות!
דמעות עמדו בעינייה
היא ראתה את הסוף המתקרב
השחור, השאול שאליו תישלח אם תהיה הראשונה
שתפיץ את הסוד השני הכי חשוב במדינה
[הראשון סתם קשור לאיזה קונספירציה שמוכיחה שאין בעולם
יהודים]
הסוד שתחתיו נשבעה בתום סמינר המורים
הסוד שהיה טמון בכל קפה דלוח שיצא מחדר המורים
האמת המרה לגבי המורים.

לא! היא לא תתיאש
אסור לה [הרי סוף סוף שנה הבאה זו שנת השבתון המפורסמת]
בצעדים מהססים היא פונה לצאת מכיתה אל עבר חדר המנהל
אם היא תשים לב טוב
בצד שם, בפינה יהיה רשום באותיות קטנות:
"ברוכה הבאה לאזור הדימדומים"
והתלמידים- הם עוד ימשיכו לשבת בשקט לפחות עד הצלצול.


הערה: בבקשה בבקשה תגיבו לסיפור
ואם יש לכם איזשהו רעיון לסוף קצת יותר מוטרף
[קצת נתקעתי בקטע הזה]
אז אני אשמח.