אני אוהב את הבקרים שלך.
לקום מוקדם מדי
להתרפק עוד פעם בתוך חיבוקך
הבל פינו מתערבב עם הגופות המרוטים
ונושק לך
מתוך עיניים חצי עצומות
לא יודע אם התעוררתי או עדיין חולם.
החיבוק ניתק במאמצי אדירים
יושב בקצה המיטה,
רועש עדיין את רעשי הלילה שעבר ביננו
לובש את בגדי,
מרגיש את הרטיבות של תשוקת חיבוקנו.
ואז-
חוזר-לא-חוזר לשיגרה רגילה-
קפה, שיניים, נעליים, שיער,
לאן נעלם החלום שהיינו בו?
מנשק אותך נשיקה אחרונה.
שפתי כבר עורגות לנשיקה הבאה,
ויוצא.

שמים אפורים כהים מקדמים את פני.
רוח פרצים מפילה חללים בצלעותי,
מדליק סיגריה של בוקר,
של אחרי
של לפני.
בעיניים טרוטות מפלס דרכי בין בני אדם
רואה אותם ופוגש אותך.
אותך.
ועולה לאוטובוס,
וחושב שעכשיו- אני רק מתרחק ממך יותר מהר...
לאן נעלם החלום שהיינו בו?

אני אוהב את הבקרים שלך.
את החיבוק שלך.
את המבט העייף והעורג שאת שולחת כחץ-
אל תוך הנמר שלי.
והנמר שלי פצוע, חבול, נאנק מכאב ומעונג,
אחרי עוד ליל תעתועים שלא ישכח
לעולם.
ומשרך את דרכו, הנמר שלי,
בין מבוכי קסמיך,
בין עינוגי ליטופך,
בין חיצי תשוקתך.
ומבין,
שבעצם הנמר
האדיר, הגמיש, השקול,
הפך בן- לילה לסתם-
עוד חתול.
עד שאפגוש בך שוב
ושוב יצא הנמר - יסתער בעיניים רושפות,
ינשק בעדינות את חלקי גופך הרטוב,
יטרוף את ישותך בנגיסות רכות,
וירבץ- פראי, עייף, מובס,
אחרי עוד ליל תעתועים.
לאן נעלם החלום שחלמנו?
בוקר.
טוב.