הנעליים שלך מאד יפות, אני חושב. והשיער שלך, וואו זה כבר
סיפור בפני עצמו. סיפור עם סוף טוב, כרגיל. את נראית מצוין,
תמיד אני אומר לך, למרות זאת, את ממשיכה לשאול אותי.
כן, כן! את מהממת!
למה כשאני אומר לך שאת יפה, את שוללת את דברי בעקשנות?
למה כשאני מריח את שיערך ומחמיא לך סתם כי בא לי, את אומרת
שאני טועה?
אני מאד אוהב אותך, את רואה שאני עוד כאן. אני אוהב להיות
איתך, לסרק אותך ולחבק אותך חזק חזק עד שאת נמסה על גופי.
את תמיד מחזיקה בי בחוזקה ולא עוזבת אותי, זאת אומרת רק מתי
שאת מרשה לי לחבק. פעמים את רק עסוקה בעצמך, בחייך, ללא השמת
שום מחשבה עליי או עלינו. אני אוהב אותך, את מאד יפה, והשיער
שלך, סיפור בפני עצמו. ואנחנו, סיפור עם סוף מעורפל. אני לא
יודע אם זה בדיוק הסוף, פעם היית אוחזת בי חזק כל כך, עד שכבר
שרירי ידייך לא היו עומדים בזה, עד שכל שרירי גופך היו רפויים
על פני הסדין. היום, כשהשרירים שלך מתרכזים בעיקר סביב החולצות
הרחבות והמעיל, את כבר לא נוגעת בי, אבל את מאד יפה, אני
חושב.
יכול להיות שזה רק שלב, שהסיבה לו די ברורה לנו, ואנחנו נמנעים
מלדבר על זה.יודעים שזה יעבור בקרוב, יש כל כך הרבה ספרים על
הנושא הזה. את לא שמנה! אני חוזר ואומר לך. את יפה באמת,
והשיער, והעיניים שלך, הכול מצוין, כמו באותם ימים שהסדין ואת
הייתם שניכם יחד. כמו אז שפגשתי אותך. אני אוהב אותך, נכון,
תביני. אני פשוט מחויב למציאות שמכתיבה אותי.
רק יעבור לו הזמן, נמשיך להיות חבוקים, גם אם בכי של תינוק
יצרום לפעמים ברקע. נעשה תורנות!!