שלום גלית,
אני מצטער אם אני לא פותח במילות ברכה, או שואל אותך לשלומך.
אני צריך להגיד לך כמה דברים, ואני רוצה להתחיל ישר, בלי
עיכובים.
את זוכרת את המכתב הראשון שכתבתי לך לפני 9 שנים? לא ענית לי
עליו, ובזה רק תרמת להצטברות השאלות עם השנים. המכתב הזה היה
יכול להיות פשוט יותר, או שבכלל לא היה נכתב, אם היית עונה לי
למכתב הראשון.
את המכתב ההוא כתבתי לך אחרי שיחת הטלפון הקצרה שהייתה לנו.
שנינו היינו אז בני 21, אבל אני מניח שהיית מבוגרת ממני. אני
לא זוכר בדיוק מה אמרתי לך. אני זוכר שהצגתי את עצמי, אמרתי
לך שאני לומד באותה שכבה בבית הספר והיססתי לפני כל מילה.
יכול להיות שחשבת שאני סובל מגמגום, אני לא יודע. את הפרטים
הקטנים של הדקה ההיא אני לא זוכר. אני זוכר היטב את צליל
הנקישה של שפורפרת שנסגרת, נטרקת בספק, ואת צליל החיוג שהופיע
דקה אחרי זה, כשהשפורפרת עוד הייתה צמודה לאוזן שלי, מסרבת
להיפרד ומסרבת להאמין.
ויתרתי אחרי המכתב ההוא. במשך חודשים התפללתי שלא קיבלת אותו,
ולכן לא הגבת. בניתי לי הרבה תיאוריות, והעברתי את הזמן בבחינה
שלהן. לא הגעתי בשום מקרה לסוף אופטימי.
שנה וחצי אחר-כך נתן ניגש אליי באחת ההפסקות. אני זוכר שזה היה
אחרי שיעור ספורט, והיינו בתור לברזיה. ידעתי שהוא מכיר אותך,
אבל אף פעם לא דיברנו עלייך. נתן אמר לי פתאום שאת מבקשת
להתנצל על ניתוק השיחה שלנו, אבל היו לך אורחים. מה אמרת?
גלית ביקשה ממנו למסור לי שהיא מתנצלת על ניתוק השיחה שלנו
באמצע, אבל היו לה אורחים. לא, הוא לא ידע יותר מזה, זה רק מה
שהיא ביקשה שיגיד לי. גלית, מאיפה הגיעה האמירה הזו, שנה וחצי
אחרי?
למחרת בבוקר חיכיתי לך בכניסה לבית הספר. נזכרתי איך נהגתי
לעשות את אותו דבר במשך שבועות ארוכים בזמנו. להסתכל עלייך
כשאת
מגיעה, לראות מה את לובשת הפעם, עם מי את הולכת, מה מצב הרוח
שלך היום. רבע שעה חיכיתי לך עד שהופעת. בג'ינס בהירים וחולצת
טריקו צהובה את עברת על פניי בשקט גמור, וראית אותי שם. אני
יודע שראית אותי. כשהמבטים שלנו הצטלבו, את העברת את המבט מיד
למקומות אחרים, ואני ידעתי - גם הפעם אני לא אגיד לך כלום.
9 שנים שהעניין הזה לא עוזב אותי. מה רצית להגיד לי? אם ראית
שאני לא מסוגל לדבר אליך שוב, למה לא באת לעזרתי? מה הרגשת אז,
מה את מרגישה היום?
יריב. |
